Make your own free website on Tripod.com

אל תסמכו על "הארץ" מאת ערן לוי

במדינת ישראל, נדיר מאוד למצוא מקצוענות. רוב בעלי המקצוע אינם אלא "בעלי מקצוע", והם מחפים על פערי הידע, היכולת וההכשרה שלהם באילתורים, חיפופים וכיו"ב. לצערי, העיתונות הישראלית אינה יוצאת דופן בהקשר הזה.

אינני מתייחס לצהובונים כגון "ידיעות" ו"מעריב", אשר על פי מיטב הבנתי אינם אפילו מתיימרים למראית עין של מקצוענות. אני מדבר על עיתון אשר אוהב לחשוב על עצמו כעל פאר העיתונות הישראלית, ואני בטוח שבימים טובים עורכיו מפנטזים על עיתונם כ"ניו יורק טיימס" או ה"הראלד טריביון" הישראלי. עיתון "הארץ".

הדוגמא הטובה ביותר אשר אני מסוגל לחשוב עליה היא כתבת מוסף התרבות "גלריה" מיכל פלטי. הכתבת נוהגת במשך שנים להזין את קוראיה במגוון עובדות שגויות, טעויות ואי הבנות. וכדי לחסוך מהגברת פלטי את דמי הוצאות המשפט שתחוייב לשלם בעבור תביעת הדיבה שתגיש נגדי, אני מביא בזאת 6 דוגמאות עדכניות. חשוב לציין כי כל הדוגמאות האלו מקורן בכתבות שפרסמה הגב' פלטי במוסף "גלריה" בין התאריכים 5-13 לפברואר. כלומר, במהלך שבוע אחד בלבד!

1.    בכתבה אודות מעצרו של פיל ספקטור בחשד לרצח, כותבת פלטי כי פיל ספקטור הפיק, בין השאר, את בריאן וילסון והביץ' בויז. לא היה ולא נברא. במקורותיה הרבים של פלטי בודאי נכתב כי פיל ספקטור השפיע רבות על בריאן וילסון, אך גם יוהאן סבסטיאן באך השפיע על בריאן וילסון, ואף אחד לא טוען שהוא הפיק אותו.  פלטי סירבה להודות בטעותה גם לאחר שהובהר לה כי באף אחד מהמקורות שציטטה לא נכתב שפיל ספקטור הפיק את בריאן וילסון.

2.    אותה כתבה טענה פלטי כי עבודתו החשובה ביותר של ספקטור הייתה הפקת האלבום "לט איט בי" של הביטלס. אין צל של ספק שהוספת הכלים של ספקטור לאלבום (שהוא לא ממש הפיק במלוא מובן המילה) הייתה רחוקה מאוד מלהיות "עבודתו החשובה ביותר", ואפילו לא התקרבה לכך. עבודתו החשובה ביותר של ספקטור לכל הדעות הייתה התקופה שבין השנים 1961-1966 בה הפיק סינגלים והמציא את שיטת "חומת הצליל" המהפכנית. בין הסינגלים שהפיק בתקופה הזו ניתן למנות את “Be My Baby” של הרונטס, “You’ve Lost That Lovin’ Feeling” של הרייצ'ס ברד'רס, “River Deep Mountain High” של אייק וטינה טרנר ועוד רבים אחרים. אמנם, אפשר להתווכח על מידת החשיבות שמייחסים לעבודות שונות של אמנים, אך האם מישהו יטען שעבודתו החשובה ביותר של אורסון ולס היא "הזר", או שאלבומו החשוב ביותר של בוב דילן הוא  “Down in the Groove”? כמו כן, חשיבות (בניגוד לאיכות) יכולה להמדד ע"פ מידת ההשפעה שהייתה ליצירה. הסינגלים שהפיק פיל ספקטור השפיעו על כמות עצומה של אמנים, מהביץ' בויז והביטלס, דרך ג'יזס אנד מרי צ'יין, הפיקסיז, הראמונס ועד לפליימינג ליפס ולעוד עשרות להקות אלטרנטיביות היום. על מי בדיוק השפיעו תוספות הכלים שהוסיף ספקטור ל"לט איט בי"?

3.    באותה כתבה, פלטי מכנה את הטכניקה שפיתח ספקטור בשם "השכבות המוסיקליות". מעולם לא שמעתי על שיטת ה"שכבות המוסיקליות" - אולי משום שהיא לא קיימת. השיטה שפיל ספקטור פיתח, כאמור, היא שיטת "חומת הצליל". ולא מדובר ב"שכבות של שירה וצליל", כפי שהסבירה פלטי (הניסוח לא ברור לי - האם שירה איננה צליל?). מהמונח משתמע שספקטור הקליט בשכבות, כלומר overdubbing, כאשר למעשה הוא הקליט את כל המוזיקאים live, ומכאן המונח "חומת צליל" - משהו מונוליטי, אחיד, בדיוק ההיפך מ"שכבות"!  כתבת  המתעסקת ברוק אמורה להבין בתחום לפחות ברמה שתאפשר לה להבין את ההבדל.

4.    בכתבה "סוחר הזכרונות" שהתפרסמה בתאריך 10 לפברואר, מתייחסת פלטי (ולא בפעם הראשונה) לתקופת "סוף השבוע האבוד" של ג'ון לנון כתקופה ב 1974 בה "נעלם לנון לכמה ימים מסתוריים". אבוי, תקופת "סוף השבוע האבוד" של לנון הינה תקופה של כשנה וחצי בה היו לנון ואשתו, יוקו אונו, פרודים, ולנון בילה את מרבית זמנו בלוס אנג'לס, משתכר ונזרק ממועדונים. המונח "סוף שבוע אבוד", משמש בהשאלה ואין הכוונה לסוף שבוע במובן המילולי, כלומר ימים שישי עד ראשון! אופס.

5.    בביקורת (המחרידה כשלעצמה) שפרסמה פלטי על הדי.וי.די. החדש של פול מקרטני ("מקרטני למתקדמים", 13 לפברואר) היא כותבת, בנושא החלפת השמות ג'ון לנון ופול מקרטני בדיסק החדש של מקרטני: "בתביעה שהגישה אונו בעקבות השינוי אפשר לראות צעד קטנוני". למעשה, עורך הדין של יוקו אונו הודיע רשמית כבר בתאריך 17.12.02 (כלומר, חודשיים לפני פרסום הביקורת של פלטי) שיוקו אונו לא מתכוונת, ומעולם לא התכוונה, להגיש תביעה (ואפילו הדיווחים בעיתונות העולמית שהתייחסו בטעות לתביעה לפני כן, התייחסו לתביעה שתוגש בעתיד, לא לתביעה שהוגשה, כי בשום שלב לא הוגשה תביעה!). נו טוב, מה זה משנה. הגישה תביעה/לא מתכוונת כלל להגיש תביעה.... הרי אף אחד לא יבדוק את זה...

6.    באותה כתבה, כותבת פלטי "בעריכת הדי.וי.די מקרטני עושה כמה דברים בלתי נסלחים. כשהוא מבצע שיר יפה מתקופת 'כנפיים' כמו 'Band on the Run', הוא עוצר את השיר באמצע, מסביר אותו באריכות, ולא חוזר אליו בהמשך". ובכן, בעותק שלי לפחות, מופיע השיר בגרסתו המלאה מתחילתו ועד סופו, ללא שום הפרעה. למעשה, לא זכור לי אף שיר אחד בו עושה מקרטני את מה שמתארת פלטי. זה כבר בהחלט מוזר. (ואף מילה על הקלישאות המיושנות ועל המיתוסים המופרכים שהיא עזרה להפיץ באותה כתבה!)

 

חשוב להזכיר, כי מדובר בדוגמאות בודדות מתוך שבוע מקרי בלבד! עוד חשוב להזכיר, כי הגבלתי את עצמי לטעויות מובהקות שניתן להפריך בקלות, ולא לדעות או ניתוחים רדודים ומוטעים (שכאלה יש המון), כי על אלה ניתן להתווכח.

הבעיה של פלטי נובעת, להערכתי, משילוב של בעיה בהבנת הנקרא  (היא לא מבינה נכון את המקורות שהיא מסתמכת עליהם), וזרקנות - לא אכפת לה לאלתר, ו"להשלים מידע", מתוך מחשבה שאף אחד לא יבדוק ולאף אחד לא אכפת. ובכן, למישהו אכפת.

יהיו כאלו שיגידו "מה זה חשוב". לכך יש לי שתי תשובות:

1.       זה חשוב.

2.      טעויות כאלה אצל כתבת שמתמחה במוזיקת רוק אינן שונות מטעויות בתחומים כלכליים/מדיניים/פוליטיים אצל הכתבים המתמחים בהם. לכתבת יש אחריות גדולה יותר מאשר לאדם פרטי שמשוחח עם חבריו. אנשים רבים קוראים את העובדות שהיא מפרסמת, וגם אם הם לא מייחסים להם חשיבות, הם מתייקים אותם באגף ה"קראתי ב'הארץ' ש..." במוח שלהם וזה כבר נותן להן אמינות. זו כבר הוכחה בפני עצמה. התופעה הזו היא חמורה, והיא חמורה שבעתיים כי היא קיימת גם אצל כתבים רבים אחרים. יש לציין, עם זאת, כי במקרה של הגב' פלטי, מדובר במצב קשה במיוחד.

 

וכאן המקום להעלות שאלה נוספת.... היכן העורכים? האם לא מתבצעת שום בדיקה מינימלית של העובדות? אם כתב פוליטי היה כותב שג'ק סטרו היה ראש ממשלת קנדה, העורך היה שם לך לכך, אני מקווה. אין שום הבדל.

אני מנוי על העיתון. אני משלם את משכורותיהם של כל עובדיו. מגיע לי מינימום ההשקעה הכרוך בבדיקה של עובדות לפני פרסומן. מגיע לי שלא יטעו אותי. זה בא הרבה לפני הדרישה, החשובה כשלעצמה, לעיתונות ברמה גבוהה.

 

חזרה