 |
|
הבכיינים / מאת חנוך לוין
"גוסס חדש: כאן מתים?
גוסס ותיק: כן, כאן נמות.
גוסס חדש: אז זה המקום?
גוסס ותיק: כן, זה.
גוסס חדש: אבל אולי יהיה מקום אחר.
גוסס ותיק: לא יהיה.
גוסס חדש: אבל אולי.
גוסס ותיק: אבל לא."
רציתי להמליץ על הצגה מעולה שראיתי , הבכיינים, מאת חנוך לוין.
הצגה מאוד חנוך לוינית. מסופר על 3 גוססים (דב נבון המעולה, מכרם חורי המעולה גם כן וגבי עמרני שהיה משעשע), בהוספיס בכלכותא, מחכים למותם, כשהצוות הרפואיי מחליט להנעים להם את שארית זמנם בהעלאת הצגה.
הם מעלים את "יסורי אגממנון ומותו" מחזה יווני על אגממנון שחוזר מטרויה לאחר 10 שנים. אישתו, (מירב גרובר, גם כן נהדרת) מחכה לו בבית שכל כוונתה היא להרוג אותו, כנקמה על כך שהעלה כקורבן את בתם איפיגיניה לפני צאתו למלחמה.
דמות מיוחדת מגלמת סנדרה שונוולד, בתפקיד האחות הרחמניה, הרחמניה האחרונה אולי, ובתפקיד קסנדרה, אהובתו של אגממון אותה הוא מביא משדה הקרב כבת הערובה, והיא בעצם מפתחת העלילה.
מוות, וחיים, מחלות, ערש דווי וניצחונות קרב, משמשים בערבובביה, במיוחד שאתה חושב, ויודע בעצם שחנוך לוין כתב את המחזה הזה כשהיה בבית החולים, גוסס ומתמודד עם המוות, איזו ראיה ריאליסטית ומפוכחת, אי אפשר שלא להשתוממם ולהתפעל..
כמו כן יש לציין לשבח את הבימוי המרשים והתפאורה והתלבושות המרהיבות, לובן מדיהם של צוות בית החולים, המבהיק בצחותו לעומת החולים. מיטת החולים, עליה מצטופפים להם שלושת החולים שמחכים למותם. ולסיום המקהלה חבורות האחיות שבהצגה אגממנון מקבלות את תפקיד המקהלה, בשירה מדהימה ונוקבת.
כמו כל מחזאותיו של חנוך לוין, אתה יוצא מן האולם, ראשך מלא במחשבות, על החיים המוות וכל מה שבינהם.
נילי לנדאו
|
|
|
|
גריפין וסאבין- תכתובת מופלאה / מאת ניק בנטוק
מופלאה ההתכתבות בין גריפין לסאבין, ספר שקראתיו לראשונה בתיכון, והותיר עלי רושם מופלא, והנה חזרתי אליו ביום שבת אחד, שלפתי אותו מהמדף, ומיד הוקסמתי שוב.
גריפין מוס, צייר בעל שם מקבל יום אחד גלויה מסאבין. סאבין כותבת לו:"אינך מכיר אותי, לא בדרך שאתה חושב, אף על פי שאני מתבוננת בעבודתך כאמן זה שנים רבות" סאבין מסבירה כי חשה דחף לחשוף את נוכחותה בפניו, היא מגלה שהיא שותפה לראייתו. שהיא רואה את סאבין בזמן עבודתו" (סאבין גם מוכיחה זאת באמצעות בקיאות מדהימה בפרטי עבודתו, גם באלו שעדיין לא יצאו מפתח חדר עבודתו).
ובכן, מה הייתם אתם עושים במקום גריפין. גריפין עצמו כותב לסאבין: "זה בלתי אפשרי, ועם זאת זה מוכרח להיות נכון . והוא ממשיך, אני רוצה לדעת עלייך הכל, בפרוטרוט".
ומכאן אנו עדים להתכתבות של גריפין וסאבין שמספרים הכל. הם מגלים עד כמה הם מתאימים. ההתכתבות מתפתחת בצורה מעניינת, עד לסוף הספר, שמותיר אותנו עם הרבה סימני שאלה.
ולנו לא נותר אלא לתהות האם אפשרי מין קשר שכזה, שמתבסס על התכתבות בלבד, והאם הקשר הוא אמיתי ויש לו איזשהו ערך.
מצאתי ספר זה אקטואלי מתמיד, עם כל שיגעון האי סיק קיו, הצ'אטים ושאר תוכנות ההתקשרות, עם כל האנשים הבודדים שמוצאים מקלט, בהתכתבות זו או אחרת, בה הם יכולים להמציא לעצמם דמויות, להיות בו זמנית גם אתלט חסון וגם מלומד רב אשכולות, שכובש את כל בנות העיר. מה הערך של כל אותם קשרים כתובים , וירטואלים.
ולבסוף, נדבך נוסף מאוד חשוב ביופי הספר, הוא צורתו החיצונית, בעצם מכיל את כל אותם גלויות מצויירות ואת המכתבים (כן, כן עם מעטפות, מהן אנו שולפים את המכתבים). אנו יכולים לראות את הבולים באיוריה של סאבין ואת גב הגלויות מעוטרות בציוריו של גריפין.
לסיכום הנאה אסטטית ותכנית רצופה .
"גריפין וסאבין" באמאזון ,בדיבוק, למאמר בשחורדיני על איסיקיו התכתבויות ושאר ירקות
נילי לנדאו
|
|
|
|
לגעת בעצב החי מאת יוני נוקד (הוצאת מערכות )
מלחמת יום הכיפורים. מה האסוציאציה הראשונה שעולה במוחי בזמן שאני שומע/ קורא על המלחמה ההיא.
הלם, שאננות, תבוסה, לוחמה, ניצחון, אובדן, הרוגים, חללים וכל מיני מושגים ערטילאיים שהובנו בזיכרון האישי שלי, תמונות, סרטים ועוד.
המלחמה ללא ספק סקרנה אותי מאז ומתמיד. בתור ילד שהפך לחייל קרבי, העסיקה אותי תמיד המחשבה איך נראה שדה הקרב האמיתי. מה התחושות שעוברות במוחם של הלוחמים.
המידע שקיבלתי עד כה היה מורכב מסיפורי גבורה שונים בטלוויזיה, בצבא ובמקורות "מוסמכים" שונים. החלק ההרואי של המלחמה תמיד היה במרכז העניינים ודמותו של החייל הפשוט נדחקה לשוליים.
רבים הם הספרים של הגנרלים הגדולים שמרבים לספר על הקרבות העקובים מדם אך "חוסכים" מאתנו את הפרטים המעניינים באמת. מה מרגיש החייל, המפקד.
"לגעת בעצב החי" ספרו של יוני נוקד נותן לנו אפשרות לקבל דעה שונה על מהלכי הקרבות, על רעות, חברות ועל הצד האפל של הצבא, על השכול, על הפצועים, ההרוגים, על מספרים ונתונים סטטיסטיים, על עבודתם או מלחמתם של אנשי המפקדה שהייתה קשה מאוד והיכולת שלהם לצפות במתרחש ולתאר תחושות שהלוחמים בלהט הקרב הדחיקו או שכחו.
את הספר לא יכולתי להפסיק לקרוא ולמרות שהחומר שכתוב בו קשה לעיכול קראתי אותו בעניין רב.
אריאל דובינסקי
|
|
|
|
האידיוט מאת דוסטוייבסקי
בתקופת הבגרויות היו דברים אחרים שנראו חשובים יותר מללמוד, וכך במקום
באמת לקרוא את היצירות שבמבחן הספרות, קראתי את תקציריהם, ולכן
לא קראתי את "החטא ועונשו" רק את "התקציר", ממנו למדתי הרבה דברים
שעזרו לי לעבור את המבחן, אבל לא העשירו את עולמי כלל. את "החטא ועונשו"
עדיין לא קראתי, אבל החיים הפגישו אותי עם יצירות אחרות של דוסטוייבסקי
והייתי רוצה להמליץ על הספר "האידיוט".
כשניגשים לקרוא ספר רוסי צריך להתגבר על קושי אחד מרכזי, והוא שמותיהם
של הדמויות: פעם אחת קוראים לדמות בשמה הפרטי, ופעם אחרת בשם משפחתה,
לעיתים הסופר משתמש בכינוי ולפעמים דוקא בתואר האצולה... כשהתחלתי לקרוא
את האידיוט הייתי שרויה בלבול, והיו גם כמה פעמים שבשלב מתקדם של הקריאה
פתאום תהיתי: מי זה "איליה פטרוביץ'?!". כדי להתמודד עם בעיה זו בתחילת הספר
יש רשימה של הדמויות והיחסים בינהם, מומלץ לחזור ולעיין בה מדי פעם...
פרט לקושי זה, "האידיוט" הינו ספר מרתק על אהבה, קנאה, ועל היחס בין האדם
לחברה בה הוא חיי, הספר מצליח להגיע לשיאים דרמטיים שמצטיירים אצל הקורא
בבהירות כאילו היו סצינה בסרט, ואף יותר מכך, כאילו הם חיים לנגד עיניו. יש
בספר
בקורת חברתית רבה, לצד הבנה עמוקה ביותר של נפש האדם.
מי שקרא רק "תקצירים" בבית הספר, ורוצה לכפר על חטאי העבר, מוזמן לנסות
את "האידיוט"... ("האחים קרמזוב" - ספר נוסף של דוסיטוייבסקי יושב אצלי על
המדף ומחכה לקריאה, שמעתי שהוא נפלא, אך עדיין לא קראתי)
יעל סיון אתר הקולנוע של יעל
|
|
|
"ערבי במה", בתאטרון תמונע:
רציתי להמליץ על תרבות נטו.
אני משערת שרוב חובבי הפרוזה והיצירה מכירים את האתר "במה חדשה" . שהרי יש בו את המאגר הגדול ביותר , "0005 יצירות, 005 יוצרים, ומה איתך ?" ( מתוך באנר..:-)). אכן אתר משובח, עם זאת קצת עמוס ולא אינטימי כמו " שורות ראשונות (ושוב, סתם, צחוקים, כן ירבו, ולראיה אני ממליצה עליו ב"אתרים שנילי אוהבת במיוחד" .)
בכל מיקרה, מכירים את הדברים האלו שאתם מבטיחים לעצמכם לעשות? מסמנים בכל שבוע את ההופעות המשובחות, אבל איכשהו הן מצטרפות, לכל אותם דברים שלא ראיתם? ככה גם אני הרבה פעמים, אבל הפעם החלטתי אחרת, האתר "במה חדשה" , מארגן פעם בחודש ערב "במה" בתאטרון תמונע, בו יוצרים מוזמנים להביא את ביכוריהם ולהקריא/ להציג/ לשיר/ לנגן/ ועוד.
הגעתי לתאטרון תמונע, בית התרבות הכה נחמד, בו ניתן לצפות גם בהצגות פרינג' , גם במופעי מוזיקה, ובכניסה יש גלריה של תערוכות משתנות. שילמתי סכום סימלי ונחמד של 01 שקלים , והרגשתי עממית מתמיד, ומכאן קריאה שוודאי לא תענה:
"הזילו את התרבות בעם : 03 ש"ח לסרט : אויה !!! האם זה שפוי לשקול פעמיים לפני הצגה ( ולא נדבר על מחירי ההצגות).
ומילא דיסקים, אבל ספרים , קודש הקודשים : היתכן הדבר שספר יעלה כ 07-001 שקלים, ואמא תתלבט האם לקנות לבנה ספר?.."(חומר למחשבה ). ובכן התיישבתי לי על באולם הנחמד, על הבר כמובן, והתחלתי להנות, צר לי שאיני זוכרת את שמותיהם של כל המוכשרים , אך הכישרון פשוט עלה על גדותיו, אנשים הקריא בטונציה הנכונה שירים, לעיתים ארוכים , ולעיתים קצרים בני שלוש שורות.
סיפורים משעשעים וסיפורים עצובים עצובים:בלדות על לבנון ("אתמול לא נורתה אש כוחותינו על כוחותינו ") וסיפור על יונה הנביא . בקיצור, קצרה היריעה, ודלות המילים מלתאר כמה יופי היה שם, בסיום כל יצירה, רציתי לגשת ליוצר , ללחוץ את ידו, ולומר לו :" כה לחי, gniog peek " .
יצאתי מן הערב הזה, עם יוסי בנאי מקריא אלתרמן בראשי(בהמלצות הבאות ) , ועם תחושה נפלאה, שכמה יפה היה וכמה טוב שיש תרבות לעם .
ולך בועז רימר, ולשותפים שלך לרעיון , כה לחי ותודה רבה .
פרטים על ערב במה הבא
|
|
|
|
|
 |
גם אני ממליץ בשורות ראשונות
|
|
