המדע לפי האינטרנט

מדעי הטבע, מדעי החברה, מדעי הרוח

מאמרים מדעיים מתורגמים מהאינטרנט, נובמבר 2000

אדם הראשון בעיני מיכאלאנג'לו

דף הבית והארכיון כתבו לנו

---

חידת החודש : גבר הוא אב לשני ילדים, ולאישה שאינו מכיר יש שני ילדים

גם כן. ילדה הבכור של האישה הוא בן. אחד מילדיו של הגבר הוא גם כן בן.

מה הסיכוי שכל ארבעת הילדים המדוברים (שני ילדי הגבר ושני ילדי האישה)

הם בנים ?

לפתרון

---

רנה דיקארט חשב שהוא קיים

חייל צרפתי התיישב מול האח בבקתה, ושאל האם הוא קיים או שהכול רק אשליה.

מסקנתו המפורסמת הייתה: "אני חושב משמע אני קיים", וגם : "אני חושב על אלוהים משמע הוא קיים"

מה אתה יודע ? מדוע אתה חושב שאתה יודע את מה שאתה יודע ? אמרו לך ?

יכול להיות שטעה זה שאמר לך.

אתה סומך על החושים שלך ?

החושים יכולים לשקר, כפי שיודע כל הולך מדבר שחווה פטה מורגנה.

אתה סומך על ההגיון שלך ?

ההגיון גם הוא יכול להטעות. עובדה היא שאיש אינו מסיק ממנו אותם המסקנות.

ואולי איזה שדון קטן משחק עימך ומקיף אותך במציאות שאינה אלא אשליה ? ואולי אתה עצמך אינך אלא אשליה ?

"אני חושב משמע אני קיים", אמר דיקארט. הספק הבסיסי ביותר נפתר. אדם יכול להיות בטוח בקיומו.

האם אלוהים קיים ? לדיקארט הייתה הוכחה שכן. מאחר שאדם יכול להעלות על הדעת את מושג האלוהים, אידיאת השלמות האינסופית, מוכרח ששלמות כזו אכן קיימת.

מדוע שנאמין למה שאנו יכולים להעלות על הדעת, מדוע אנו כה בטוחים שהמתרחש במוחנו יכול לגלות לנו את הקורה בעולם שמסביב ? ובכן, קבע דיקארט, מאחר שאלוהים קיים, אין ספק שאין הוא רמאי. אלוהים, הטוב והשלמות הגמורים, לא היה בוראנו עם הגיון מתעתע. (מתנגדי דיקארט הצביעו על המעגליות בטיעוניו. אלוהים קיים מפני שאנו חושבים עליו. אנו יכולים להיות בטוחים בנכונות חשיבתנו מפני שאלוהים קיים).

---

האם כל זה רק תאונה ?

האם החיים על כדור הארץ נוצרו באקראי, או שכוח עליון עומד מאחוריהם ? מאחורי שאלה זו, שעל גבול הפיזיקה והמטאפיזיקה, עומדות הגדרות מתמטיות סבוכות.

לא ייתכן שהאנושות נוצרה במקרה, אומרים האנטי – אבולוציוניסטים, הבריאתנים, אלו שסבורים שאלוהים בכבודו ובעצמו ברא את העולם. החיים מסובכים מכדי שיווצרו באקראי, הם טוענים.

מקובל בקרב המדענים להתייחס בזלזול לטענות הללו, שבדרך כלל יוצאות מפיהם של אלו הרואים את ספר בראשית כמקור היחיד המוסמך לתאר את ראשית החיים. אבל בפי הבריאתנים מושמעת טענה חזקה : ייתכן שאבולוציה אכן קיימת בטבע, אך הסיכוי שתהליך אבולוציוני אקראי יצר את החיים - שואף לאפס.

התשובה המקובלת לטענה זו הולכת בערך כך : למרות שהסיכוי שאדם יזכה במאה מיליון דולר בלוטו הוא אחד ל-70 מיליון, העובדה שלארי רוס, פועל ממישיגן, הפך למולטי מיליונר בשבוע שעבר, אינה מוכיחה את קיומו של אלוהים (אם כי רוס עצמו אולי סבור אחרת). אין טעם לתהות על התממשות דבר שסיכוייו ההתחלתיים היו נמוכים, אחר שכבר אירע.

אך זאת כמובן דמגוגיה. בהגרלת הלוטו מישהו היה צריך מישהו לזכות, סוף כל סוף, אך לחיים לא הייתה כל סיבה להתפתח מדומם.

למשל, אם אדם יטיל קוביה 7 פעמים וייצאו המספרים: 2,3,6,1,2,2,4 , לא תתעורר כל פליאה, אך אם ייצאו המספרים 1,2,3,4,5,6,7 ודאי יורמו כמה גבות. לשתי סדרות המספרים היה אותו סיכוי היווצרות, אך הסדרה השניה היא בעלת מאפיינים סימטריים. תהליך אקראי שתוצאתו סימטרית הוא כמעט בגדר נס. בעוד שהגעת הפרס הגדול אל חשבון הבנק של לארי רוס לא הייתה תופעה סימטרית יותר מהגעתו אל כל אמריקני אחר, הרי שהופעת רצף חשבוני של מספרים בהטלות קוביה, או לחילופין, היווצרות חיים על כדור הארץ (אם באמת הסיכוי לכך נמוך מאוד), הן ייחודיות בסימטריות שבהן.

בארצות הברית מקובל שבפתקי הצבעה, שמות המועמדים מופיעים בסדר אקראי, המשתנה מקלפי לקלפי. זאת כדי שלא יינתן יתרון לא הוגן לאחד המועמדים. פקיד בשם ניקולאס קאפוטו, שפיקח על מערכת בחירות מקומית, הועמד למשפט, אחר שהתברר שב-40 מתוך 41 הקלפיות, הקדים שם המועמד הדמוקרטי את שמו של הרפובליקני.

פרקליטיו של קאפוטו טענו להגנתו כי כל אחד מהרצפים האפשריים היה בעל סיכוי של אחד לחמישים מיליון. בסופו של דבר צריך היה להיבחר רצף מסוים, ואין כל פלא בכך שאקראיות גמורה הובילה לבחירתו של הרצף הפרו דמוקרטי המובהק.

בית המשפט העליון בניו ג'רזי היסס באשר להסבר הזה. הוא נמנע מלהרשיע את קאפוטו והסתפק במתן צו המורה על שינוי צורת ההגרלה.

מה בין אקראיות לסימטריה ? המתמטיקאי הרוסי אנדריי קולמוגורוב הסביר את ההבדל ביניהן כך : רצף הוא אקראי, אם הדרך הפשוטה ביותר להגדירו היא על ידי הרצף עצמו. זאת אומרת, הרצף – 1,2,3,4,5,6

אינו אקראי, שכן ניתן להגדירו באמצעות נוסחת הסדרה החשבונית : a_n = n (כל איבר בסדרה שווה למספרו הסידורי בה), ותהיה זו הגדרה קצרה ופשוטה מאשר כתיבת הרצף עצמו. לעומת זאת, מאחורי הרצף – 7,9,14,3,18,5 לא מסתתר כל הגיון פנימי, ואין כל דרך לתארו, אלא על ידי ציון כל אחד מהמספרים המרכיבים אותו. על כן רצף כזה הוא אקראי.

אולם גם הגדרתו של קולמוגורוב אינה מושלמת. קחו למשל את הרצף – 2,3,4,3,3,2,4,2,5,4,5,5. לכאורה אין בו כל הגיון, אבל בחינה מדוקדקת יותר תגלה שכל אחת מהספרות 1-5 מופיעה בו 3 פעמים. האם רצף זה אקראי ? לכאורה, לפי קולמוגורוב, התשובה תהיה חיובית, שכן אין כל נוסחה פשוטה המגדירה אותו. בפועל, ברור שאין הוא אקראי ממש, שכן יש בו כאמור אלמנט של סימטריות.

כשל נוסף בהגדרת קולמוגורוב מצוי בקושי שביישומה המעשי. לא כל סדרה הנדמית ממבט ראשון כחסרת הגיון פנימי פשוט היא אכן כזו. לעיתים היא רק נראית כך, בשל העדר ידע או העדר הבנה של הצופה. לדוגמא, האם הרצף – 1,4,0,5,4,8- נראה לכם אקראי ? ובכן, אזרח ישראלי טוב אמור לדעת כי הספרות הללו מרכיבות, בסדר הזה, את תאריך עצמאותה של המדינה, ה-14 במאי 1948.

אבל נניח שמצאנו את הדרך להבדיל בין אקראיות לבין סימטריות. האם נוכל לומר בביטחון שסימטריות, אחר שזיהינו כזאת, אינה יכולה בשום פנים לקרות באקראי ?

מתמטיקאי צרפתי, שחי בראשית המאה, בורדל שמו, מצא כלל: "דברים שסיכוייהם לקרות קטנים מאוד, אינם קורים באקראי" פשוט, חד וחלק. קיים סיכוי קטן מאוד שסימטריות תתרחש מעצמה, אך לפי בורדל, סיכוי קטן מאוד פירושו העדר כל סיכוי. המסקנה : אם אנו מוצאים סימטריות, צריך למצוא את מתכננה.

ויכוח חריף אשר קשור לענייננו פרץ במאה הקודמת בקשר לתיאוריות התורשה של גרגור מנדל, שהוכחו בניסויים משכנעים ביותר. ניסויים משכנעים אלו היו מקור לפולמוס מדעי נוקב, עת שמדען יריב בן זמנו, הבריטי רונלד פישר, טען שהם פשוט משכנעים מדי. בעולם האמיתי ניסויים לעולם אינם יכולים להגיע לדיוק המלא המצופה מהם לפי התיאוריה. תוצאות כה מושלמות, פישר גרס, יכולות להיות רק תוצאה של זיוף.

דומה שגם הוא אחז בכלל בורדל. הוא לא הכחיש שקיים סיכוי שהתוצאות ייצאו מדויקות לגמרי באקראי, הוא רק סבר שסיכוי כה קטן (אחד למאה אלף לערך) אינו ראוי להיחשב.

הגענו למסקנה שסימטריות שסיכויי היווצרותה באקראי קטנים מאוד, נוצרה בתכנון. לא אמרנו שסימטריות שסיכויי היווצרותה באקראי גדולים, נוצרה בהכרח בתכנון.

ביצור החי יש סימטריות. במבנהו יש הגיון פנימי. היצור החי הוא הדבר הסימטרי ביותר שניתן להעלות על הדעת. אפילו מאמר זה מהווה דוגמא שאין לזלזל בה לסימטריות הזו. הוא נהגה על ידי יצור חי, תאי מוח חיים הולידו אותו ואין ספק בהגיון הפנימי שבו (כך אני מקווה לפחות.. אחרי הכול, השתמשתי באוצר המילים הקיים במילון. נהגתי לפי כללי התחביר, ואפילו הטיעונים המובאים פה הם לוגיים למדי).

ובכן, חיים הם סימטריים. מה הסיכוי שיווצרו מעצמם ? אם הוא גדול, ייתכן שאכן נוצרנו באקראי. זכינו בפיס. אם הוא קטן, נצטרך להסיק את המסקנות הנדרשות לפי דברי בורדל.

הראייה האבולוציונית הרגילה רואה את החיים כתוצאה של מיליארדי מוטציות אקראיות. סיכויי התרחשותה של כל מוטציה הם בינוניים. הסיכוי שיתרחש אותו מספר מוטציות עצום הדרוש ליצירת החיים שואף לכאורה לאפס.

אולם מדענים אבולציוניסטים מזכירים כי ישנו גורם העומד מאחורי היווצרות המוטציות, הברירה הטבעית. המוטציה המתאימה יותר היא השורדת. הברירה הטבעית מנחה את התהליך ומעלה בהרבה את סבירותו. נניח שאתה מטיל מאה מטבעות. הסיכוי שכולם ייפלו על אותו צד הוא קלוש, בלשון המעטה. אך מה יקרה אם תטיל כל אחד ממאה המטבעות שוב ושוב עד שיפול על צד מסוים, ורק אז תפנה להטיל את המטבע הבא אחריו ? במקרה כזה, יש ודאות גמורה שתגיע בסופו של דבר למצב הסימטרי המבוקש.

אך מה קורה כאשר למטבע אין שני צדדים, אלא מיליארד ? ומה אם הזמן המוקצה לך להטלת המטבעות הוא מוגבל אחרי הכול ? (כמה מיליארדי שנים אינם אינסוף)

מצד שני, ייתכן שהסיכויים להיווצרות חיים גדולים יותר משאנו סבורים. אנו מודעים רק לסיכוי שיווצרו חיים הדומים לשלנו, אך אולי הטבע מסוגל להנביט צורות חיים אחרות, שאינן מבוססות ד-נ-א. אם כך הסיכוי להיווצרות חיים גדול בהרבה.

ריצ'ארד דוקינס, ביולוג פופולארי, שהתפרסם בהתנצחויותיו עם הבריאתנים למיניהם, כתב באחד מספריו: "אנו יכולים לקבל קורטוב מסוים של מזל בהסברנו למוצא החיים, אך לא יותר מכך". מהו קורטוב מזל ?

לפי הגדרת דוקינס, זו התרחשות דבר שסיכוייו לקרות הם 1 ל-10²⁰.

ההגיון העומד מאחורי המספר הזה הוא פשוט : נכון שהסבירות להיווצרות אקראית של חיים על כוכב לכת היא נמוכה מאוד, אך לאור מספרם העצום של כוכבי הלכת – ייתכן מאוד שבאחד מהם יקרה מאורע שסבירותו נמוכה ביותר.

הסיכוי להשיג פרס ראשון בהגרלה הוא קטן, אך אם נמכרו הרבה מאוד כרטיסים – כמעט ודאי שיהיה זוכה.

מאחר שמספר הכוכבים ביקום הוא 10²⁰, הרי שכשאנו מדברים על היווצרות חיים, אנו עוסקים בהגרלה שנמכרו בה 10²⁰ כרטיסים. בהגרלה כזאת יש סבירות גבוהה שמישהו יקבל את הפרס הראשון, זאת אומרת שיהיה איזה שהוא כוכב לכת שיתפתחו בו חיים. זאת בתנאי שהסבירות לזכייה בפרס הראשון היא 10²⁰, כמו מספר הכרטיסים, אך אם סיכויי הזכיה הם, למשל, 10³⁰, כי אז אין כל סיבה להניח שזו תהיה הגרלה עם זוכה. למעשה, לא סביר שכך יהיה.

כאן שוב אנו שבים אל אותה שאלה : מהו הסיכוי שחיים על פני כוכב לכת יתפתחו מעצמם ? מסתבר שהוא נמוך ביותר. עד כמה הוא נמוך, זאת עוד יש לברר.

---

פתרון החידה – הסיכוי הוא אחד לשש

במשפחות שבהן יש שני ילדים – ארבע אפשרויות קיימות לחלוקת המינים:

א)הבכור – בן. הקטנה – בת.

ב)הבכורה – בת. הקטן – בן.

ג)שני הילדים בנים

ד)שני הילדים בנות.

אצל האישה הבכור הוא בן. לכן נותרו שתי אפשרויות להרכב משפחת האישה – א' וג'. לפי אחת משתי האפשרויות – לאישה יש שני בנים. כלומר, הסיכוי שיש לה שני בנים הוא 1 ל-2.

אצל הגבר אחד הילדים הוא בן. לכן אפשרות ד' נפסלת, ונותרות שלוש האפשרויות הקודמות. לפי אחת משלושתם – לגבר יש שני בנים. כלומר, הסיכוי שיש לגבר שני בנים הוא 1 ל-3.

המסקנה: הסיכוי שגם לאישה וגם לגבר יש שני בנים הוא 1 ל-2 כפול 1 ל-3.

הסיכוי שכל ארבעת הילדים הם בנים הוא 1 ל- 6.

---

רבים שחוו מוות קליני מתנסים ב"חוויות שעל סף המוות" (חעס"מ). האם האור שאחרי המוות שופך אור חדש על החיים ומשמעותם ? רופא בכיר מספר על היכרותו עם התופעה – מאמר מכתב העת "אוקונומיק מדיקל ז'ורנל".

"עזוב אותי", "הנח לי לנפשי", כעסה של גברת ג'ונסון הדהים אותי, שכן אחרי הכול, זה עתה הצלנו אותה ממוות. באמצע שנות ה-80 לחייה וכשהיא סובלת מהפרעות קשות בתפקוד הלב, אושפזה גב' ג'ונסון ביחידת הטיפול הנמרץ. כאשר האזעקה החלה לצלצל, אות להפסקת פעימות ליבה, מיהרנו אני וצוותי לחדר. האישה לא נשמה ואובחן אצלה פרפור של שרירי הלב. השתמשנו במכות חשמל – התקווה היחידה במקרים כאלו. זה עבד. המכה השנייה החזירה את האישה לחיים. הכרתה חזרה אליה. כשחזרתי לחדרה, מחצית השעה מאוחר יותר, גב' ג'ונסון סירבה לדבר עימי או עם צוות האחיות. כמה שעות אחר כך אפשרה לי לבדוק אותה, אך עדיין הייתה כעוסה וממורמרת. "מדוע את כה נרגזת. הרי הצלנו את חייך", תהיתי. היא השתתקה למשך שניות מספר, ואז השיבה : "זה בדיוק העניין. לא רציתי לחזור. הייתי במקום כה יפה, באור זוהר ונפלא, ואז פתאום שוב חזרתי למיטה, כשאני שוכבת מול פרצופך המכוער!".

עתה הבנתי. גברת ג'ונסון, מסתבר, התנסתה ב"חוויה שעל סף המוות" (חעס”מ), תופעה שהכרתי אותה מקרוב, מאחר שעסקתי בה למעלה מ-30 שנה. לראשונה נתקלתי בה בהיותי סטודנט לרפואה, קראתי מאמר עיתון אודות אנשים שדיווחו על תחושות של ריחוף ושל ניתוק מגופם כשהיו על סף המוות. מאז התמחיתי בנושא עד שאפילו הרצתי עליו עשרות פעמים ובפני קהלים שונים, החל מסטודנטים וכלה בוועדי עובדים.

הקהילה הרפואית אינה מגלה עניין רב בתופעה הזו. זהו עניין מיסטי מדי לטעמה. רופאים רבים טענו באוזניי שמעולם לא שמעו מחולה דיווח על חוויות כאלו. אני סבור שהחולים שחוו אותן חששו לספר עליהן לרופא, שמא תוצמד אליהם תווית של מטורפים. אני עצמי פגשתי ב-15 מטופלים, שסיפרו על חעס”מ, וגם אלו שלא סיפרו, ציינו לעיתים אירועים דומים שפקדום: חולה לוקמיה שטיפלתי בו, מיוסר ונפחד מהמוות המתקרב, הפתיע אותי בוקר אחד, עת שמתי לב לשלוותו יוצאת הדופן. הוא סיפר שאור כחול עז שטף אותו בלילה הקודם ונאמר לו שאל לו לחשוש עוד. בין החולים הסופניים היו שתיארו מפגשים עם הורה או אח שהלך לעולמו ושהרגיעם לקראת המצפה להם.

בכל פעם שהרציתי בנושא, תמיד נמצא היה באולם לפחות אדם אחד שהכיר מהתנסות אישית את תחושת החעס”מ. פעם פגשתי אפילו באדם שסיפר לי כי חעס”מ פקדו אותו פעמיים. בקבוצה של חולים שעברו התקף לב, כמעט חצי סיפרו על מפגש עם חעס”מ. ואם שומעים על כך מעט מדי, הרי זה משום שרבים מתביישים באירוע שפקד אותם, חוששים שיושמו ללעג אם ידברו עליו. סקר גאלופ מצא ש-15 מיליון אמריקאים, 7% מהאוכלוסיה, טוענים שהתנסו בחעס”מ.

כיצד בדיוק נראה חעס”מ ? אישה דיווחה על קול צורם ששמעה עת נפשה עזבה את גופה. היא מצאה את עצמה צפה באוויר, מבולבלת. לבסוף הבינה שאינה עוד בחיים. זהו המוות. למרות מודעותה המלאה למתרחש סביבה, לא יכלה להשפיע עליו בכל צורה שהיא. את יכולות הדיבור והמישוש איבדה, כך שנותרה צופה פסיבית. היא נמשכה, מרצון או באונס, אל פתח שבו קידמו אותה אחרים בברכה, משדרים לה טלפטית שנוכחותה רצויה, ושאין לה כל סיבה לחשוש. מקור אור רחוק היה "בוהק מהשמש", לפי הגדרתה, אך אורו לא סינוורה ולא גרם לה לתחושת חוסר נוחות כלשהי. היא הלכה והתקרבה אליו וחשה בעוצמתו, מעין מוקד של ידע, אהבה וחמלה. שטפו אותה מראות מחייה על הארץ, והזכירו לה מעשים שעשתה. על חלקם הצטערה. בהמשך הדרך המתין לה גן נהדר, והיא פסעה לקראתו. אז הכול נקטע באחת - "חייך עדיין לא תמו. עלייך לחזור", הורה לה לפתע האור. המחאות היו לשווא. שוב היא מצאה עצמה מוטלת במיטתה, בתוך גופה, בשר ודם. בתחילה כעסה, אך הבינה לבסוף שיש משמעות להמשך חייה. היא עדיין לא סיימה את העבודה.

אורכה ואיכותה של תופעת החעס”מ משתנים מאדם לאדם, אך תחושות האור הבהיר, השלווה והאהבה והניתוק מהגוף חוזרות אצל חולים רבים.

חוויות שעל סף המוות נבדלות מתופעות אחרות ביכולתן המפליאה לשנות כליל את חיי אלו שהתנסו בהן. הללו מתארים אהבה ללא תנאי, שהם רוחשים עתה לבני אדם אחרים, ברורה להם יותר משמעות קיומם, ושאלות של השקפת עולם ממלאות מקום חשוב יותר בחייהם.

לעיתים יש לחעס”מ גם השלכות שליליות: משפחות מתפרקות, אנשים מתגרשים מבני זוגם. מתברר לבעל או לאישה שהפרטנר שלהם לחיים משותפים אינו זה איתו התחתנו. הוא פשוט השתנה. אומנם לטובה בדרך כלל, אך תחומי העניין שלו הם אחרים, ראיית העולם שלו אחרת והוא רגוע ושלו הרבה יותר.

האם ניתן להסביר על ידי חעס”מ את היווצרות האמונה בחיים שאחר המוות ? אריכואולוגים מצאו עדויות שאמונה זו הייתה כבר נחלת האדם הניאדטרלי, שהעדיף להיקבר עם בגדיו ועם כלי עבודותו. בכתבים טיבטיים עתיקים נמצאו עדויות המזכירות, ממש מילה במילה, את סיפוריהם של חווי חעס”מ בני זמננו.

דומה שחוויות שעל סף המוות פוקדות בני אדם כבר אלפי שנים. חשוב שלא להעלים את התופעה ולא לזלזל בה. ענפים רבים מענפי המדע וההתעניינות האנושית ייצאו נשכרים מחקירתה לעומק, ולו רק הרפואה והפסיכולוגיה.

הסקפטים לא מתפעלים

אנשי מדע בהחלט אינם סבורים שהמתנסים בחעס"מ פגשו את אלוהים. הם מציעים הסברים אחרים לתופעה זו.

לדעתם ניתן להסביר אותה כנובעת מהשינויים הכימיים המרחשים במוח העובר מוות קליני.

מחקרים הראו כי גירוי עצבי קטן ההולך וגדל בהתמדה המופעל על המוח – גורם להופעת מראה מנהרה ואור בסופה. המנהרה תיראה קרובה יותר ויותר ככל שיגדל הגירוי העצבי.

נראה שבמצבים כאלו המוח משחרר אנדורפינים,

חומר המשרה שלווה. את תחושת הזמזום המאפיינת מצבי חעס"מ ניתן לייחס להעדר חמצן ברקמות המוח.

יש הטוענים שחעס"מ נובעות מהיווצרות קאטמין במוח, חומר המשרה תחושות ניתוק והזיה על צורכיו. טיול במנהרה אפלה, תחושת מוות וניתוק מהגוף, תקשור עם אלוהים, מראה אור גדול – כל אלו תופעות שדיווחו עליהם נוטלי קאטמין. יש פסיכולוגים המשתמשים בחומר זה כדי לחולל שינוי משמעותי באישיותם של מטופלים.

אין לשכוח שמגוון התופעות המוגדרות כחעס"מ הוא רחב למדי. יש המדווחים שפגשו את ישו ושנים עשר השליחים, יש שנתקלו במשה רבינו ויש שראו רק אור גדול. יש שטוענים שלא את אלוהים הם ראו, אלא את השטן.

האם חעס"מ הם אכן ראייה חותכת לחיים שאחר המוות ? בקהילה המדעית מטילים בכך ספק רב.

---

האיש שחיפש משמעות : ראיון עם ויקטור פרנקל

הפסיכולוג הוינאי ניצול השואה, שמת לפני כשנתיים, ראה את חיפוש המשמעות כצורך האלמנטרי ביותר של האדם. לפניכם מובאת שיחה שהתנהלה עמו לכבוד יום הולדתו התשעים.

"שמעת משהו מאוטו ?", שאלתי את ויקטור פרנקל. קוראי ספרו הקלאסי של פרנקל, "האדם מחפש משמעות", ודאי זוכרים את הצוואה שהקריא לאוטו, חברו למחנה הריכוז, כאשר נשלח אל המקום שאליו שוגרו האסירים החולים. "מחנה מנוחה" קראו לו. "איש לא ידע מהו המקום הזה", סיפר פרנקל. "האם זהו מחנה עבודה שבו סוחטים את טיפות הזיעה האחרונות מגופו של אדם חולה, או שזהו מחנה השמדה ובו תאי גזים, ואולי באמת מדובר במחנה מנוחה. הרופא הציע למחוק את שמי מרשימת הנשלחים, אך אמרתי לו כי אין זו דרכי. אני נותן לגורל לעשות את שלו".

כשחזר פרנקל מהרופא מצא את אוטו חברו ממתין לו בעיניים דומעות. "ניסיתי לנחמו ואמרתי לו שאם לא אחזור, אני מטיל עליו למצוא את אשתי ולספר לה עד כמה אהבתיה ושאפילו במחנה לא הפסקתי לדבר עליה, ושהזמן הקצר אותו עברנו יחד מגמד את כל המאורעות האחרים בחיי, אפילו את הדברים האיומים שחוויתי פה".

"אה, אוטו", אמר לי פרנקל בנימה מהורהרת. "לא, לא שמעתי ממנו דבר".

"האדם מחפש משמעות : ממחנה הריכוז לאקזיסטנציאליזם" יצא כבר ב-1946, שנה אחר המלחמה, ועשה רושם גדול. אחריו כתב פרנקל עוד עשרים וחמישה ספרים, ייסד בית ספר לפסיכותראפיה, הקים מכון הנושא את שמו בוינה, נתן הרצאות בכל רחבי הגלובוס, וחזה בספרו הראשון מתורגם לעשרים ושלוש שפות ומופץ בלמעלה מתשעה מיליון עותקים. בתום השואה גם גילה פרנקל שאישתו אבדה לו. הוא הקים מחדש משפחה.

אנו משוחחים בפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת וינה. בהתקרבו לגיל תשעים, פרנקל נראה בריא למדי, והדר זקנה קורן מפניו. מדי פעם הוא דופק על השולחן להדגשת דבריו, או משרטט על הלוח שמאחוריו רישומים להמחשתם.

"פילוסופים הם משוגעים", אומר לי הפסיכולוג. "פעם הצגתי לסטודנטים שלי שני טקסטים. אחד פרי עטו של סכיזופרן, ואחד נכתב על ידי פילוסוף, והרוב טעה בהתאמה בין הטקסט לכותב". פרנקל מחייך בארשת ניצחון כשהוא מסיים את סיפור האנקדוטה.

המשותף לפילוסוף ולמשוגע, מסביר ויקטור פרנקל, זהו החיפוש המתמיד אחר האושר והתסכול הנובע מהכישלון בו. פרנקל אינו מאמין בחיפוש אחר אושר. משנתו הפסיכולוגית – פילוסופית, "הלוגותראפיה", גורסת כי גם בסבל ניתן למצוא משמעות וטעם. משמעות החיים אינה דבר שיש לתור אחריו. היא אימננטית בכל מצב ומצב בחיינו, רק שיש צורך להבין כיצד היא טמונה בהם.

לפני המלחמה נקרתה לפני פרנקל ההזדמנות לעבור לאמריקה ולהפיץ שם את תורתו, אך הוא חשש להותיר את הוריו הישישים לבדם. הוא נזכר כיצד שב מהקונסוליה והוויזה בידו ומצא על שולחן אביו פיסת שיש שבורה.

היא נותרה מהתקפת חוליגאנים על בית כנסת ועליה נחקקה הדברה : "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". פרנקל נשאר באירופה.

"האדם הוא זה שהמציא את תאי הגזים, אך הוא גם זה שנכנס אליהם קוממיות, ותפילת 'שמע ישראל' על שפתיו", כתב פרנקל. השואה הייתה שעת המבחן הבלתי אפשרית לרעיון הלוגותראפיה. "האדם מחפש משמעות" ידוע בתיאורים רבי עוצמה של חיי המחנה.

"וכשפסענו מיילים ארוכים, צועדים על גושי קרח, תומכים איש ברעהו, עוד פסיעה ועוד פסיעה, דבר לא נאמר, אך שנינו ידענו : כל אחד חשב על אשתו. מדי פעם התבוננתי ברקיע, שבו התעמעמו הכוכבים, ואור בוקר ורוד החל להופיע מאחורי מסך אפל של עננים, אך מוחי נצמד לדיוקן אשתי. ראיתי אותה בחדות לא טבעית. שמעתי את קולה עונה לי, ראיתי את חיוכה, את מבטה המעודד. המחשבה שיתקה אותי : בפעם הראשונה בחיי הבנתי את האמת שהושרה בידי משוררים רבים כל כך, הוכרה על ידי הוגים רבים כל כך, שהאהבה היא היעד הנשגב ביותר אליו יכול לשאוף אדם... בבדידות ובסבל גמורים, כאשר דבר לא נותר לאדם מלבד הכורח להמשיך ולעמוד בייסוריו, האהבה נותנת משמעות".

יחסו של פרנקל לפרויד הוא אמיבוולנטי. "תאי הגזים לא נולדו במשרדי השלטון בברלין, אלא באולמות ההרצאה של הוגי דעות ניהליסטיים", כתב פעם. ופרויד נכלל בעיניו באותה קבוצת "הוגי דעות ניהליסטיים".

אבל אין הוא מונע תשבוחות מפרויד. "הוא היה גאון, כל מה שאנו יודעים על הנפש האנושית התחיל ממנו", הוא אומר. "אך הוא נתפס לרוח זמנו : התעסקות אובסיסיבית עם הרובדים האנושיים הבסיסיים, הנחותים ביותר. חבל ששכחו שיש גם רובדים עליונים יותר".

"בהם עוסקת הלוגותראפיה ?", שאלתי שאלת תם.

"בדיוק" קופץ פרנקל ממושבו. "הלוגותראפיה רואה את יכולות ההתעלות שבאדם, את חיפוש המשמעות המתמיד שלו, את יכולתו לאהוב, את שאיפתו להגשמה עצמית". כמעט פאתוס יש בקולו.

בביקורו האחרון בארה"ב, ידידיו שאפו שירואיין ב"בוקר טוב אמריקה". המפיקים סרבו בנימוס. כנראה שהווארד סטרן או דוקטור רות פופולאריים יותר. "כך אמריקה מתייחסת לויקטור פרנקל ?", שאלה אשתו בכעס.

אולי, אני תוהה בקול, בתקופתנו לא להוטים כל כך למצוא את הטוב שבאדם. בכלל, אולי הלוגותראפיה דורשת מאיתנו יותר מאשר אנו מוכנים לתת. חיפוש אחר משמעות כבר לא מעסיק אותנו כל כך.

"איך אפשר לומר את זה ?" רועם פרנקל. "הראה לי ספר אחר שמכר תשעה מיליון עותקים". גברת פרנקל מחווה על ערמת מכתבים, "אנו מקבלים עשרים ושלושה ביום", היא אומרת בגאווה. "ואתה יודע מה כותבים לנו ? כותבים לנו 'תודה לך, דוקטור פרנקל, שינית את חיי'".

פרנקל כועס על האליטות בפסיכולוגיה ובפילוסופיה : "כמובן שהם אומרים 'אנחנו לא שותפים לרעיונותיו של דוקטור פרנקל'. אני לא שם קצוץ על מה שהם אומרים. אני שמח שלמרות זאת הם משתמשים בשיטות שלי בטיפול בפציינטים. דווקא האדם ברחוב מבין אותי. הוא יודע שהוא מורכב מיותר מאשר דחפים פרודיאניים".

האליטות אינן מחבבות את פרנקל בשל דבקותו במושגים מיושנים לטעמם כמו נפש, משמעות ו"החלק הנעלה שבאדם", אך יש המאשימים אותו בהכחשת שואה, לא פחות. ב"האדם מחפש משמעות" כמעט ונעלם הרשע שעמד מאחורי מחנות הריכוז. הספר אינו מתעסק עימו בכלל.

לטענה שהגרמנים או האוסטרים נושאים אשמת קולקטיבית פרנקל מתנגד "התנגדות גמורה, מאה אחוז התנגדות". "קוליקטיביות היא מונח נאציונל סוציאליסטי", הוא אומר בלהט. "בשבילם, כל היהודים היו קולקטיב של תת אדם". "אני מאמין באשמה אישית. אדם אינו אשם במה שדוד שלו עשה, אלא במה שהוא עשה".

ויקטור פרנקל חזר לוינה, מקום שרבים כל כך מתושביו השתתפו או לפחות צפו ברדיפתו וברדיפת עמו. "זה לא היה כה קל להיות יותר מאשר צופה פסיבי. אלו שהצטרפו לתנועת ההתנגדות – עמדו בסכנה יומיומית של מעצר, משפט וגר דין מוות. משפחתם עלולה הייתה להישלח למחנה ריכוז. היה זה הירואי להשתייך למחתרת, אך התנהגות הירואית היא לא דבר שניתן לדרוש מכל אדם. במקרים כאלו קיים הכלל 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'".

"אתה מאמין באלוהים ?" שאלתי את פרנקל שאלה מתבקשת. בפתח ביתו עומד פסל הצלוב, תופס חלל ניכר. פרנקל עצמו יהודי כמובן, אך אשתו נוצריה.

האם שפת המושגים הכמעט דתית של פרנקל אינה דורשת את קיומו של אלוהים ממשי, לא רק כ"אלוהי הפילוסופים", אלא כ"אלוהי אברהם, יצחק ויעקב", כהגדרתו המפורסמת של בלייז פאסקל ? האם בלעדיו אין אנו חוזרים לאינסטיקטים ולדחפים מבית מדרשו של פרויד ?

דתיותי, בין אם היא קיימת ובין אם לאו, אינה רלוונטית, עונה לי פרנקל. "אני פסיכולוג", הוא אומר, "המרפא שאני מציע לנפש הוא מדעי. תאר לעצמך שאני אצהיר על עצמי כדתי אדוק. אנשים יאמרו : 'טוב, זה דתי. קח ממני את הספר'".

"שתבין, לא ארגיש מושפל אם מישהו יחשוד שאני אדם דתי בעצמי, אם אתה קורא "דתי" לאדם המאמין במשמעות עליונה, משמעות טוטאלית, משמעות מקיפה שלא ניתן לחמוק ממנה. אני עצמי רואה דתיות כשתשוקה למשמעות מוחלטת שאין מוחלטת ממנה".

אני מסייר בבית משפחת פרנקל. תעודת אזרחות כבוד של העיר אוסטין, טקסס תלויה על הקיר. "אמרתי לראש העיר שיהיה זה הולם יותר אם אעניק לו תעודת לוגותראפיסט של כבוד, שכן אלמלא החיילים האמריקנים במלחמת העולם השנייה, שחלק מהם ודאי בא מאוסטין ומטקסס, לא היה ויקטור פרנקל משתחרר מאושוויץ ב-27 באפריל 1945, לא הייתה נוצרת הלוגותראפיה ואיש לא היה שומע את שמה".

בפינה אחרת תלויה אושוויץ, כפי שציירה מכחולו של חבר למחנה בשם ברונו, אשר הקצינים הנאצים חסו על חייו כדי שיוכלו להינות מהדיוקנות שרשם. "שם היו המשרפות", פרנקל מצביע על נקודה בתמונה. "שם ראיתי את גופתו של אבי, לפני שהושלכה לכבשן".

"האם אני עדיין חושב על מה שהיה שם ? לא עובר יום שלא. ובאופן מוזר כלשהו אני מרחם על הצעירים של ימינו. הם לא יכולים להבין באמת מה היו המחנות וכיצד נראו החיים בתקופת המלחמה. אין להם משהו להשוות איתו את מצוקות היום יום. כשאיבדתי את ראייתי, כשנתקלתי באיזה קושי בחיי, נטלתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי : 'מה הייתי נותן אז באותם ימים כדי שאלו יהיו הקשות בבעיותיי".

---

הכול אבולוציה

מאוד רצינו לשרוד בכוכב הלכת האכזר הזה, ועיצבנו את עצמנו בהתאם: כוכב חדש בשמי המדע – פסיכולוגיה אבולוציונית.

מאז הוציא צ'רלס דארווין את ספרו, מוצא המינים, ב-1859, ביולוגים ואנשי מדעי החברה עמלו קשה כדי להסביר גם את ההתנהגות האנושית כתוצר של מאבק אבולוציוני דארווניסטי.

במאה ה-19 היה להסברים הללו גוון גזעני. הם שימשו כהצדקה לפוליטיקה של רדיפת השונה והחלש. הגזעים הנעלים, טענו אז, חייבים לממש את עליונותם במלחמת הקיום על ידי דיכוי הנחותים מהם.

למעשה, גם בשנות השבעים של המאה ה-20 נשמעו קולות דומים. א. א. וילסון, סוציו-ביולוג מפורסם מהרווארד, כתב למשל כי : "האבולוציה מחייבת כי בהינתן תנאים שווים, עדיין יובילו הגברים על פני הנשים בפוליטיקה, בעסקים ובמדע".

ועתה בפתח המילניום השלישי שוב הם חוזרים, הפסיכולוגים האבולוציוניסטים. לא עוד גזענות, רק הסברים מלומדים לתת המודע הגנטי של ההתנהגות האנושית. הכול התחיל במלחמת הקיום, אומרים האבולוציוניסטים. המאבק התנהל בכדור הארץ לפני מאות אלפי שנים, אך חוקיו עדיין מושרשים בנו עמוקות.

למשל, בתנאים של חברת שפע מודרנית, החיבה היתרה שאנו רוחשים למלחים, סוכרים ושומנים מביאה לנו רק צרות : השמנה, סוכרת והתקפי לב. אך אלו מזונות שבשחר האדם היו יקרי מציאות. צבירתם הייתה הכרח ליונק שרצה לשרוד. כאשר יצירי תקופת האבן חיים במאה ה-21, יתרונות העבר הופכים לחסרונות ההווה.

אם בעבר התקבלה הפסיכולוגיה האבולוציוניסטית בשאט נפש כללית, היום היא קונסנזוס. בחוגי האינלקטואלים הליברליים היא מתקבלת בברכה.

אולי זו התפכחות מתיאוריות פסיכולוגיות ישנות, ופסימיזם שממלא את החלל שהותירו. ההשכלה ואחריה המרקסיזם האמינו שהאדם הוא טוב מטבעו. האבולוציוניסטים מציירים אותנו כחיות טרף שרק ההישרדות בראש מעייניהן. לא כך היה בשנות השישים והשבעים הנאיביות אולי. אז שלטה התפיסה האופטימית שגרסה כי במין האנושי צפונים אהבה וטוב בסיסיים, רק שמנגנוני הדיכוי של החברה מסתירים אותם. ילדי הפרחים האמינו באדם ובאל-אס-די. ייתכן שהייתה זו תגובת ריאקציה לנאציזם. ההשקפה, שהאבולוציה מכתיבה בהווה, כפי שהכתיבה בעבר, את התנהגות האדם, הייתה חביבה מאוד על היטלר וחבר מרעיו. במלחמת הקיום הם מצאו את ההצדקה לאידיאולוגיה האכזרית שבה אחזו.

שנות התשעים בישרו את התפוררותו של השמאל הישן. נותרו ממנו בעיקר תנועות "דרך שלישית", כמו של טוני בלייר בבריטניה ושל גרהארד שריידר בגרמניה. איתו התפוררו גם האמונה האופטימית באדם שהוחלפה בגישה ספקנית – דטרמניסטית. האם אפשר לחסל את הפשיעה באמצעות חינוך ומדיניות רווחה ? האם דאגת הממשלה לשכבות החלשות תחסל את האבטלה ואת העוני ? רבים כבר אינם בטוחים שהתשובות לשאלות הללו הן חיוביות. האדם אינו כה גמיש ואינו ממהר להשתפר. והכול כבר נקבע בתקופה הפרה היסטורית.

הגל הזה עבר, לשם דוגמא, גם על התנועה הפמניסטית. זו שפעם הטיפה בלהט לשוויון בין המינים, שהרי כל בני האדם שווים, כבר שינתה את הטון. "בני האדם שווים" זה אאוט. להצביע על היתרונות האבולוציוניים של הנשים לעומת זכרים, שהם מטבעם "רכושניים, מדכאים וחומרניים", זה פופולארי.

למרות כל זאת, חשוב להדגיש שהאבולוציוניסטים אינם מזלזלים במושגים כמו "טוב לב", "אלטרואיזם", "אהבה". להיפך, גם הם מהווים מרכיב חשוב במלחמת הקיום. עזרה הדדית בהחלט מגבירה את סיכויי ההישרדות. יש שיאמרו שזאת ראיה צינית ותועלתנית מדי של המוסר האנושי. האבולוציוניסטים אומרים שזהו מדע.

---

פונדמנטליזם דארוויניסטי

מסה מאת סטיבן ג'יי גולד

הפרופסור מהרווארד משיב מלחמה בפולמוס מדעי טהור, אך כזה שגם הציבור הרחב יימצא בו עניין, שכן הוא עוסק בשאלות היסודיות הקשורות להיווצרות החיים ובראש ובראשונה בשאלה : מה מקומה של מלחמת הקיום בתהליך האבולוציוני

ההיסטוריה מלמדת אותנו שהמבריקים ביותר נוטים להיות יהירים ועוקצניים, החל מאפלטון וכלה בבטהובן. צ'רלס דארווין היה שונה. ללא ספק, הוא היה הלבבי שבין הגאונים. לעולם או כמעט לעולם, לא יצאה מפיו גערה, לא איבד את חביבותו גם מול ליקוי או מגרעת של הזולת. ג'ורג' רומאנס, תלמידו המובהק, ביטא פעם הפתעה אל מול דברי הביקורת הקשים היחידים ששמע ממנו. "הייתה זו", סיפר, "ההצהרה הביקורתית היחידה שהעלה על הכתב אי פעם". תוכן אותה הצהרה תקף את אלו הסבורים כי לדעת דארווין, הברירה הטבעית היא שגררה בעקבותיה את כל השינויים האבולוציונים. כך כתב:

"מאחר שלאחרונה מסקנותיי סולפו, ונטען כי מייחס אני את השתנות המינים כולה לפעולתה הבודדת של הברירה הטבעית, יורשה לי לציין כי בפתח המהדורה הראשונה לספרי, מיקמתי במקום בולט את ההצהרה הבאה:

'אני משוכנע כי הברירה הטבעית הייתה העיקרית, אך לא היחידה בסיבות ההשתנות", אך דברי היו ללא הועיל. גדול כוח הסילוף'"

דארווין חיבב עד מאוד את תיאוריית הברירה הטבעית שלו. הוא התייחס לעיתים לרעיון זה כאל "ילדו" היקר. אך, כמו כל הורה טוב, הוא לא התעלם מצדדיו הבעייתיים של הילד ומהכורח לרתום אותו למשמעת. שום תופעה יחידה, אפילו לא ברירה טבעית, אינה יכולה להסביר את כל המכלול האבולוציוני.

ההיסטוריה, כידוע, חוזרת על עצמה, ועל כן משעשע לראות מדענים ידועים, כמו הבריטיים ג'ון מיינארד סמית' ואידיאולוג האבולוציה, ריצ'ארד דאוקינס, נופלים באותה רשת, האמונה שהברירה הטבעית ורק הברירה הטבעית מסבירה כל דבר. הפונדמנטליזם הדארווניסטי, שדארווין עצמו סלד ממנו, לכד גם אותם. הם לא לבד. לצידם הפילוסוף האמריקני, דניאל דנט, אשר מתמקד באבולוציה של התודעה. שלא לדבר על אנשי ה"פסיכולוגיה האבולוציונית", שאצלם הכול מתחיל ונגמר בברירה הטבעית (כתבה בגליון זה של המדע לפי האינטרנט).

האירוניה היא כפולה. ראשית, זאת כבר אמרתי – דארווין עצמו לא שבע נחת מקנאות יתר לשיטתו (מדענים רשאים לחלוק על הוגה התיאוריה שאחריה הם הולכים, אך מאחר שכאן מדובר בקדחת דארווניסטית דתית כמעט, מפתיע שאין מתחשבים באבות המייסדים. בדת תמיד יש לדעתם של אלו חשיבות מכרעת. הלא כן ?)

שנית, מאחר שמה שלמדנו בדור האחרון מחקר המאובנים, מפענוח הגנום ומהביולוגיה החדישה המעיט במידת מה בערכה של הברירה הטבעית, מפתיע שדווקא עתה, בזמן כה לא מתאים, באים להעלות על נס פונדמנטליזם דארווניסטי.

צ'רלס דארווין הרבה לציין שלעבודתו המהפכנית יש שתי מטרות ברורות : ראשית, להמחיש את קיומה של אבולוציה המקשרת בין כל המינים החיים והעומדת מאחורי היסטוריית החיים על פני כדור הארץ. שנית, להדגיש את היות הברירה הטבעית המנגנון הראשון במעלה של האבולוציה.

דומה ששתי מטרות עלו בידו יותר משאפשר היה לשער. אין מדען רציני אחד שחולק על שתי הנקודות שציין דארווין.

הישג זה מפתיע בהתחשב ברדיקליות של תיאוריית הברירה הטבעית. בבת אחת הושלכה הצידה ההשקפה היודו-נוצרית העתיקה שהסדר בבריאה מחייב את קיומו של בורא. נמצא תחליף מדעי סביר לאמונה באלוהים: ההבנה שמאבק ההישרדות המתמיד של היצורים החיים מחייבם להשתפר כדי להתקיים.

הדארווניזם שחרר אותנו מעולה של הדת ומהמחויבות לגורם קוסמי כלשהו. הגיוני למדי. היקום התקיים 3.5 מיליארד שנים לפני שהגענו. אם אלוהים באמת יצר את כולו עבורנו, מדוע התארחנו בו בשלב כל כך מאוחר.

לנו עצמנו קשה מאוד להבחין בתהליכים אבולוציוניים. רק בתנאי מעבדה, או לחילופין באורגניזמים שחילופי הדורות אצלם מהירים מאוד (כמו זבובי הפירות) הדבר אפשרי. בלית ברירה עלינו להשתמש בברירה הטבעית כדי להסביר את שכבר נמצא לפנינו, ואין ביכולתנו להשתמש בה כדי לנבא תוצאות ניסויות עתידיות, כדרך שעושים בענפי מדע אחרים.

מכיוון שהברירה הטבעית מהווה הסבר דיעבד, יש לסייג את השימוש בה. אם נמצא שתכונה באורגניזם ממלאת תפקיד ממשי בהסתגלותו לסביבתו וביכולתו להעמיד צאצאים, נוכל להסיק שמאחוריה עומדת הברירה הטבעית, אך אם לא כך הדבר – נצטרך למצוא הסבר אחר.

הפונדמנטליסטים אינם מקבלים את ההסתייגות הזו. כדי שלא יאשימו אותי בכפירה גמורה, כדרכם של פונדמנטליסטים, אצהיר מראש כי איני מכחיש את חשיבותה ואת מרכזיותה של הברירה הטבעית. איני מכיר כל מנגנון אחר שיוכל להביא ליצירת מכונות משוכללות כמו עיניים ורגליים. אך האם כל השאר – גיוון המינים העצום, הארכיטקטורה העוברית, המבנה הגנטי – גם הם יצירות של תהליכי הסתגלות ומלחמת קיום ?

האם יש הסבר מתחום הברירה הטבעית לקיומם של 5,000 מיני חיפושיות ? או להעלמות הדינוזארים והישרדות היונקים הקטנים והחלשים ? (מאורע שבלעדיו לא היה מי שיכתוב מאמר זה וגם לא מי שיקרא אותו).

צריך להכניס להסבר תהליכי האבולוציה מרכיבים נוספים. אין כוונתי לתיאולוגיה או להצבעה על איזושהי יד מכוונת, אלא לעקרונות מטריאליסטיים טהורים, שהמטריה של הברירה הטבעית אינה מכסה אותם.

דוגמאות לתופעות הדורשות הסבר אחר, שאינו נשען על ברירה טבעית, יש בשפע. למשל, נטייתם של גנים להשתמר:

נמצא שקטעי גנום מסוימים, אלו האחראים למיקומם הנכון של האיברים (שהרגליים לא יצמחו מעל לראש), זהים למדי בזבובי פירות וגם בבעלי חוליות.

הגן האחראי להתפתחות מערכת הראיה זהה בדיונון, בזבובים ובבעלי החוליות, אף שהתוצר הסופי שהוא מפיק שונה כליל בכל אחד מבעלי החיים הללו (עיני העדשה האנושיות והעיניים הרב צדדיות של החרקים בהחלט לא זהות). דוגמא נוספת לגנים ששימרו את תפקידם הבסיסי נמצא בגן האחראי להיווצרות עמוד השדרה באדם העומד גם מאחורי התפתחות ולמערכת העצבים המקבילה בחרקים.

אני מניח שניתן לטעון שהשתמרות הגנים הללו גם היא תוצאה של מלחמת הקיום. אלו גנים שהגיעו לצורתם האופטימלית וגברו על כל מתחרה. אך כל ביולוג יסבור שדווקא שינוי מתמיד בגנום הוא המתכון להצלחה אבולוציונית. אם עמוד השדרה של חרק ושל אדם מחויבים להתפתח לפי אותה תבנית, אין הם יכולים למצות את הפוטנציאל הגלום בהם.

הפלאנוטלוגיה, חקר המאובנים, התחום שבו אני מתמחה, אתגר גם הוא קשות את יומרת הדארווניזם להסבר בלעדי להתפתחות החיים.

שתי תופעות נצפו בבירור : היציבות והשינוי המועט מאוד המאפיינים מינים קיימים לצד הפתאומיות שבהופעתם של מינים חדשים. תופעות אלו מעלות סימני שאלה כבדים מאוד על התפיסה המקובלת של התפתחות החיים כתהליך איטי המורכב מרצף של מוטציות קטנות ומתמידות היוצרות, בסופו של דבר, מינים חדשים במקום הישנים.

גם העדויות הרבות המצביעות על מאורע אפוקליפטי ששינה לחלוטין את פני החיים בכדור הארץ לפני 65 מיליון שנה צריכות להחריד את שלוות הדארווניסטים הפונדמנטליסטים. לא אבולוציה, אלא שואה הביאה להתפתחות החיים כפי שהם היום. הדינוזאורים וחלק מיצורי הים חסרי החוליות הוכחדו כליל באותו אירוע. היונקים שרדו. ברור שלא אקראיות הביאה להיעלמות זוחלי הענק ולתפיסת מקומם על ידי היונקים. הייתה זו תוצאה של השוני בין סביבת החיים ההכרחית לדינוזאור לבין זו לה זקוקים היונקים. לאלו, הקטנים יותר, יש דרישות פחותות מהטבע ויכולת ההישרדות שלהם בתנאים משתנים, כמו אלו הנוצרים אחר פגיעת מטאוריט, גבוהה יותר.

אז מדוע, למרות כל הראיות כבדות המשקל הללו, יש המתעקשים להסביר את הכול כתולדה של מלחמת קיום בלבד ? איני פסיכולוג, אך אני מניח כי חסידיה של כל אסכולה, שטחית ופשטנית ככל שתהיה, נוטים להתלכד סביבה כאשר מגיע איום כלשהו מבחוץ.

יש משהו קסום בתיאוריה פשוטה אחת שלפיה ניתן להסביר את הכול. מפתה מאוד המחשבה שיצירות מסובכות ומורכבות כמו הטבע וכמו החיים שבתוכו – מקורן בתהליך בודד, מתמיד ונצחי. הפשוט שהפך למורכב – איזה סיפור נהדר.

"הרעיון המסוכן של דארווין", ספרו של דניאל דנט, עורר מהומה כשיצא ב-1995. דנט פרסם את מה שניתן לכנות כמנשר של הפונדמנטליזם הדארווניסטי. הסבריו לתהליך הברירה הטבעית הם נאים, אך התייחסותו אליו כאל המנגנון הבלעדי של האבולוציה חסרת כל בסיס. הפשטנות של דנט מגיעה עד כדי הפיכת האבולוציה לקריקטורה כמעט.

אומרים שכל מאורע מתרחש פעמיים. פעם כהיסטוריה ופעם כפארסה. אם ההיסטוריה היא פולמוסם של דארווין ושל ט. ה. האקסלי בזכות האבולוציה, אז דנט וחברו להשקפה, ריצ'ארד דאוקינס, הם הפארסה.

דנט מתייחסת לברירה הטבעית כאל "חומצה אוניברסלית". חומצה, שכן היא מאכלת כל הסבר אחר להתפתחות החיים, בייחוד את ההסברים הדתיים. אוניברסלית, שכן היא נכונה בכל מקום ובכל זמן לכל תופעה. ניתן להסכים עם התייחסותו אליה כאל חומצה, אך לאוניברסליות אין כל בסיס. מלחמת הקיום אינה הסבר אוניברסלי לכל התופעות של החיים.

למשל, אין היא מסבירה את האבולוציה של המולקולות, שהיא נייטרלית מבחינת מלחמת הקיום. לה מצא היפני, מוטו קימורה, הסברים אחרים בתכלית, וחבל שאין דנט מזכירם.

דנט מתאר את האבולוציה כתהליך אלגוריתמי. אתה מכניס נתונים, מריץ את התוכנית ומקבל תוצאה.

אכן כך, אתה מכניס צורות חיים ומקבל אותן מגוונות ומשוכללות. אבל דנט רואה פה אלוגריתם ממש, מלחמת הקיום תניב את התוצאות שלהן ניתן היה לצפות מראש. זו, כמובן וכפי שכבר כתבנו, שטות גמורה.

"כאן הגענו לרעיון המסוכן של דארווין : כל דבר בטבע – כנף הנשר, מהירות הצבי, צורת הסחלב, הוא תוצאה ישירה של ברירה טבעית, וכך גם כל מגוון המינים ועולם הפלאים של הטבע כולו", כותב דנט.

מישהו באמת מאמין ש"עולם הפלאים של הטבע כולו" הוא אך ורק תוצאת ברירה טבעית ?

אין ספק שהמחשבה על כך מרגשת משהו, לראות את כל הטבע כפעולת אלגוריתם אחד. אבל אפשר להתרגש גם מהידיעה שאלמלא מפגש אקראי לגמרי של מטאוריט עם כדור הארץ – חיים תבוניים לא היו קורמים עור וגידים. אחרי הכול, זאת עובדה מרגשת לא פחות ונכונה יותר.

"ישר עד לשער, וצרה היא הדרך", זהו המוטו של כל הפונדמנטליסטים, שצר עולמם כעולם נמלה, והם קמים וחרבותיהם שלופות על כל דעה הנראית להם ככפירה. כלפי אלו המביעים את דעות הכפירה יחושו חמלה, במקרה הטוב, או זעם רצחני, במקרה הטוב פחות. בין כך ובין כך, נשקם המקובל יהיה הנידוי והחרם.

במקרה דנן, אני הייתי קורבנו של אותו החרם, כנראה בשל מאמציי להציג את מלוא היריעה של האבולוציה לפני הציבור המשכיל הרחב.

התשובה הראויה להתקפה אישית היא שתיקה, אך כפי שאמרו לי פעם שני ידידים (נועם חומסקי וסאלוודור לוריא) – יש מקרה יוצא דופן. כאשר המשמיצים נושאים בפיהם טיעון שיקרי מהסוג שעלול לקנות לעצמו חיים משלו, אם לא יוזם ובמהרה.

ג'ון מיינארד, פרופסור חבר באוניברסיטת ססקס, דארווניסט פונדמנליסט בריטי בכיר, כתב את המשפטים הבאים:

גולד מחזיק בעמדה מסקרנת, בייחוד בצד המערבי של האוקיאנוס האטלאנטי. מאמריו הפופולאריים המצוינים הפכו אותו לגדול התיאורטקנים של האבולוציה בעיני הקהל הרחב. לעומת זאת, הביולוגים האבולוציונים שאיתם אני שוחחתי רואים את רעיונותיו כמבולבלים מכדי שיהיו ראויים לתשומת לב. הם רק העירו שמוטב שלא לבקר אותו בפומבי, משום שהדבר יזיק במאבק עם הבריאתנים, 'שם הוא לצידנו'".

מה הטעם להשיב להתקפה ריקה מתוכן, המבוססת על הערותיהם של מבקרים בלי שם. והרשו לי לוותר על עונג סובלנותו של מיינארד כלפיי, כורח הפולמוס עם הבריאתנות. לא התעמתתי איתה כדי לקבל את כרטיס הכניסה לחוגיו היוקרתיים, אלא כדי להוסיף את חלקי שלי במאבק למען הרציונליזם. במאבק החשוב הזה לא ננצח אם גם בתוכנו נשתמש בחרמות ובהוצאות הלעז המאפיינים כל כך את יריבינו.

לפני שש עשרה שנה, כשפרסם מיינארד ביקורת על ספרי "בוהן הפנדה", בכתב העת נייצ'ר, ואחר כך – כשפירסם ביקורות על ספרים אחרים שלי, נשמעו ממנו זמירות אחרות לגמרי. אומנם הוא חלק עליי בתוקף לעיתים, אך הנימה הייתה אחרת בתכלית. בהחלט לא נשמע בה צליל של התקפה אישית. "סטיבן ג'יי גולד הוא המוביל בשורה של פלאנטולוגים המשיבים את תחום עיסוקם למרכז היכלה של הביולוגה האבולוציוניות", כתב. ובכן, אנו עוסקים באדם אשר כתב מאמרים בני אלפי מילים על דרכיי ושיטותיי, לעיתים מתח ביקורת שנונה, תמיד ניכרו מדבריו ידע וחוכמה, ועתה לפתע פתאום, עליו לדלות הערכה עליי מפיהם של מבקרים אנונימיים.

חבל שאדם, שיכולת הביקורת שלו הייתה תמיד מרשימה ומעוררת מחשבה, איבד אותה כך, שבוי בדוגמה של הדארווניזם הפונדמנטליסטי.

---

בעיית הבעיות

הבעיה הפסיכופיזית – הגוף, הנפש ומה שביניהם

בעיית הבעיות

הגוף, הנפש והבעיה הפסיכופיזית בעיית הבעיות

הגוף, הנפש והבעיה הפסיכופיזית

עם התפתחות המטפזיקה,

החלו לדבר פחות על הנשמה

ויותר על הנפש. הבעיה העתיקה

של יחסי גוף ונשמה הוחלפה בבעיית הגוף והנפש.

מקור ההשראה בעניין זה היה רנה דיקארט. דיקארט טען לבידול מוחלט בין שני מרכיבי האישיות : המרכיב החומרי והמרכיב הנפשי. החומרי תופס מקום במרחב. הנפש מסוגלת לחשיבה. אלו שהלכו אחר דיקארט הגיעו לשלילת כל קשר בין הנפש לבין הגוף. יכולת הנפש להשפיע על הגוף וההיפך נובעת מהתערבות אלוהים. אין הנפש יכולה לתת פקודות לגוף. אם נוצרת בנו האשליה שביכולתה לתת פקודות כאלו, הרי זה משום שאלוהים יוצר את הרושם הזה בהזזתו את הגוף, לפי רצון הנפש. דווקא דיקארט עצמו התנגד להפרדה מוחלטת בין גוף לנפש. הוא הודה שתחושותינו ורגשותינו, הקשורים לעיתים קרובות במהותנו הפיזית, מעידים שישנה אינטרקציה פנימית חזקה בין שני מרכיבי האדם.

בכל אופן, דיקארט היה משוכנע שלמרות האינטרקציה הזו, הנפש אכן נבדלת מהגוף. ניתן לטעון שהגוף הוא אשליה ואינו קיים כלל, ורק תחושת הנפש שהיא קשורה בגוף – קיימת, אמר דיקארט. בשום פנים לא ניתן לפקפק בקיומה של תודעה, שכן תחושת קיומה של תודעה היא עצמה תודעה ("אני חושב משמע אני קיים"). גם אם התחושה והרגש חייבו, כאמור, את דיקארט להודות בקשר החזק שבין גוף לנפש, הוא טען בתקיפות שהאינטלקט והשכל הם נפשיים טהורים, כמו גם הרצון החופשי. האם הנפש היא אלמותית ? דיקארט טען שהיותה ישות נפרדת מהגוף היא אכן סיבה לחשוב שאין היא מתה במותו של זה.

אפילו בתקופתו של דיקארט, זכה הדואליזם גוף – נפש שהציג, לביקורת חריפה. הובס טען שרק חומר קיים, אין עצם בשם "נפש". דור אחר כך, שפינוזה שירטט מחדש את התפיסה הדואליסטית. הוא תיאר עולם המורכב מאינספור ישויות, הקרוי "אלוהים" או "הטבע", ורק שתיים מאותן ישויות ידועות לנו. אנו קוראים להן גוף ונפש. הישויות הן מקבילות ולכל תכונה של אחת הישויות יש תכונה תואמת בשאר. המסקנה הייתה שהאדם, על נפשו וגופו, אינו אלא חלק מהמערך הרחב יותר של הטבע. אומנם שפינוזה לא הסביר מדוע דווקא באדם מתגלמת רב הצדדיות הקיימת ביקום ולא בעצמים אחרים, כמו אבן למשל. על כל פנים, תורת ההקבלות שלו שימשה טיוטה להסבר יחסי גוף – נפש.

למרות הדואליזם שבתורתו, שפינוזה הדגיש שלגוף יש השפעה רבה על הנפש ושניתן לראותם, במידת מה, כישות אחת. דיוויד יום ואחריו ג'יימס דחו, בבוז כמעט, את ההפרדה בין גוף לנפש וראו אותה כיצירת הדמיון. קאנט חזר שוב לאמונה בדואליזם, אך לא עשה רבות כדי לקדם את בסיסה האמפירי של התפיסה הזאת.

גם כיום בעיית הגוף והנפש היא נושא לוהט בקהילת הפילוסופים. יש הוגים, אשר עדיין משוכנעים כי דיקארט צדק בהבדלתו בין שתי הישויות. "האני" שחושב הוא לא אותו "אני" ששוקל תשעים קילו. התחושה הסובייקטיבית של התודעה היא התומכת העיקרית של התזה הזו.

גישה שנייה מייצגים פילוסופים כמו גילברט רייל, אשר בעקבות אריסטו, רואים את הנפש כצורת הגוף. זאת אומרת, כעומדת מאחורי התנהגות הגוף, אך לא כעצם כשלעצמו. זאת גישה ביוויהוריסטית.

שיטה אחרת של פילוסופים מעמידה בראש עניינה את האישיות, הגורם המאחד העומד מעל הנפש והגוף, אך אינה מסבירה בצורה משביעת רצון את מהותו של המערך הזה: אישיות – גוף – נפש.

אבחנה מעניינת נעשתה על ידי פילוסופים רבים, שהטעימו כי אם הנפש נבדלת, הרי זה בפעילותה הנובעת מעצמה. זאת אומרת, אין האדם שונה מעצמים אחרים במהות החומרית המשותפות לו ולהם. ייחודיותו היא במקוריות של פעולותיו, שאינה מוכתבת לו, אלא נובעת ממנו עצמו. ראייה זו שונה מהביוויהוריזם בהדגשתה את הרצון החופשי העצמאי העומד מאחורי ההתנהגות, הדגשה שהביוויהוריזם אינו שותף לה.

בעיה הקשורה לבעיית הגוף והנפש, וזוכה לתשומת לב רבה עם עליית הטכנולוגיה היא האינטליגנציה המלאכותית. השאלה הנשאלת היא האם ניתן ליצור באופן מלאכותי מכונות בעלות יכולת חשיבה, והאם מכונות כאלו יהיו גם בעלות תודעה. אומנם כבר כיום עולה מחשבון כיס בהרבה על כל אדם ביכולתו לבצע חישובים מתמטיים, אך אין זו חשיבה במובן האמיתי. אכן, ישנה התקדמות ניכרת בתחום זה, והומצאו תוכניות המבוססות על יכולת לימוד, כך שהתנסויותיהן הקודמות משפרות את ביצועיהן. המרחק ביניהן יכולות אלו לבין כישורי היצירה האנושיים הוא עדיין גדול מאוד. נועם חומסקי כבר הצביע על המיוחדות של היכולות המילוליות האנושיות, שאינה מאפשרת בשום פנים הסבר מכני. דומה שמנגנון שפה שטיב פעולתו לא נהיר משותף למין האנושי כולו. קשה לראות כיצד ניתן יהיה ליצור מחשב עם תכונות דומות.

לא ניתן לסיים סקירה זאת מבלי להזכיר את הגישה המטריאליסטית הקיצונית ביותר בפילוסופיה של יחסי גוף – נפש. היא מסבירה מצבים נפשיים כתוצאה של תהליכים כימיים במוח : חשיבה, מוסר, אושר ועצב, שנאה ואהבה – כל אלו אינם אלא תנודות נוירונים. דוברה הידוע ביותר של האסכולה הזו הוא הפילוסוף האמריקני, דניאל דנט. לתזה זו אין ראיות ברורות במחקר, שכן ההתאמה שנמצאה בין מצבי תודעה ונפש שונים לבין הפיזיקה המוחית היא מעורפלת למדי. מכיוון שכך, יומרתה לדבר בשם המדע הטהור היא נטולת בסיס, לפחות לעת עתה.

---

חייזרים,קווים לדמותם

אם קיימים אי שם ביקום הזה חיים תבוניים אחרים, כיצד הם נראים ?

כתבה דומה התפרסמה בגליון אוגוסט של המדע לפי האינטרנט- "הגודל הוא שקובע"

אם באמת, בגלקסיה אחרת, מתנהלים חיים תבוניים שונים משלנו, אין ספק שהגוף החומרי הנושא אותם הוא מורכב למדי, כפי שהתבונה עצמה היא דבר מורכב. יצור תבוני המורכב מתא בודד גדול, אינו אפשרות סבירה. חייזר כזה לבטח יהיה טיפש מאוד. למעשה, מבנה כזה, שבו חלקי התא רחוקים כל כך, אינו מאפשר חילוף חומרים יעיל, וכנראה לא ייתכן כלל. יש גם גבול לקוטנו של תא. הוא אינו יכול לרדת מ-20 מיליוניות סנטימטר. תא קטן פחות לא יוכל להכיל את המורכבות הכימית הדרושה לחיים. מאחר שיצור חושב יורכב בוודאי ממיליארדי תאים, אין סיכוי שהוא יהיה בגודל של חוד עיפרון.

צריך לזכור שביצורים קטנים מאוד, אין הבדל גדול בין נפח הגוף לבין גודל המשטח העורי המכסה אותו. התוצאה היא איבוד מהיר של חום גוף, המחייב צריכה אינטנסיבית של אוכל. לכן יונקי דבש אוכלים הרבה יותר מאשר פילים. גוף קטן מאוד ידרוש מבעליו אכילה בלתי פוסקת, שלא ממש תאפשר פיתוח ציבליזציה. זו עוד סיבה להניח שאי – טי הוא לא קטן כל כך. כמובן, יש יצורים זעירים בטבע, אך הם אינם בעלי דם חם. בהנחה שהחייזר הוא בעל דם חם (והרי כל היצורים המורכבים בטבע הם בעלי דם חם – הגוף שלהם פשוט פועל בצורה הרבה יותר מהירה) – יש גבול ברור לקוטן גופו.

אבל גם לגודל יש גבולות. דמיינו שאתם מגדילים יצור פי שניים. הכוח, אשר הוא פונקציה של השרירים, יגדל פי 4, כמו הריבוע של 2. אך המשקל גדל בחזקת 3, כפי שנפח גדל, זאת אומרת שהוא גדל פי 8. המסקנה היא שככל שיצור גדול יותר, כוחו היחסי נחלש. נמלה יכולה לשאת משאות הגדולים ממנה פי כמה, אך פיל אינו יכול. פילים הם היצורים הגדולים ביותר ההולכים על פני הארץ. הם קטנים במעט מהלוויתנים אשר בים. שני היצורים הללו אינם מועמדים טובים לחיים תבוניים, ולו רק בגלל המגושמות שלהם, שתקשה על התפתחותם האבולוציונית.

המסקנה היא שהחייזרים עליהם אנו מדברים לא יהיו גדולים מאוד ולא קטנים מאוד. הגרביטציה על כוכב הלכת שבו הם שוכנים תקבע את גודלם המדויק.

הנחנו בפשטות שחייזר יהיה בעל חיים, אבל אולי הוא יהיה צמח ? לא סביר. לצמח לא תהיה כל מוטיבציה אבולוציונית לפתח אינטליגנציה. אין לו מה לעשות איתה. הוא אינו מתקדם לשום מקום, תרתי משמע.

גם לא הגיוני יהיה לחשוב שחייזר יהיה שוכן ים עם זימים. הסביבה של הים היא פשוט קלה מדי. מזג האוויר קבוע, התנאים לא משתנים. מלחמת הקיום מתנהלת שם בעצלתיים. (הדולפין, חיה נבונה במיוחד, אינו ראיה לשום דבר. הוא יונק שהתפתח ביבשה ורק אחר כך נטשה לטובת הים). ואפילו אם נניח שיש חייזרים – דגים, לא סביר שניצור איתם קשר אי פעם. גלי רדיו, אמצעי התקשורת הבין גלקטי, אינם חודרים למים.

ואולי מדובר בעופות ? ייתכן, אם הפלאנטה בה הם מתעופפים היא בעלת גרביטציה נמוכה. בכוכב לכת כזה אין מניעה שגם יצור כבד, כבד מספיק להיות בעל תבונה, יוכל לדאות באוויר.

איך הם זזים, החייזרים האלו ? אולי כמו נחשים – בזחילה, אך סביר יותר שהם נעים כמונו, עם הגפיים. לא עם גלגלים, כלי שהאבולוציה לא העניקה לשום בעל חי המוכר לנו, בשל חוסר יעילותו במשטחים לא מישוריים. גפיים צריך גם בתור ידיים וגם בתור רגליים. ייתכן שחייזרים מרובי גפיים ימצאו להם עוד תפקידים. קשה להאמין שישנם יצורים שיפתחו עשרות גפיים. המוח שיידרש לתפעל אותם יהיה מורכב וצפוף מדי.

חייזר יצויד, סביר להניח, בעיניים, כלי שאין מועיל ממנו להשגת אינפורמציה. האבולוציה העניקה אותו למינים רבים מאוד על פני כדור הארץ באופן נפרד. הם יהיו שימושיים אך ורק בעולם עם שמש ואור, ובמילא, מסיבות אחרות, רק בעולם כזה צפויים להתפתח חיים. גם כאן אין לצפות ליותר מדי עיניים, לא עשרים או שלושים. העומס שייווצר על המוח מכמות כזו של גלגלי עיניים הוא בלתי אפשרי.

שמיעה היא המפתח לתקשורת. באמצעותה ביכולתך להתריע לפני חברך על סכנה גם כשגבו מופנה אליך. חוש ריח מועיל תמיד. אף שבני אדם אינם מפיקים ממנו תועלת רבה במיוחד, חיות אחרות מנצלות אותו בצורה יעילה יותר. החסרון הגדול שלו הוא התפזרותו באוויר. קשה להצביע על הכיוון המדויק ממנו הוא בא. אין מניעה שאי – טי חברנו ייעזר בחושים אלו.

דבר אחד אינו בטוח כלל. למרות הנטייה של יוצרי סרטי מדע בדיוני לצייר את החייזרים כדומים מאוד לנו, בני האדם, אין כל סיבה שכך יהיה. לטבע יש פנים רבות מאוד מאוד, כפי שיודע כל אחד שביקר אי פעם בגן חיות.

---

טיבה של מלחמה צודקת

גם מגזין מדעי אינו פטור מלהתייחס לאירועים המסעירים את אזורנו לאחרונה. בשל כך בחרנו להביא תקציר מסה שזכתה לפרס ראשון בתחרות מאמרים בנושאי מדיניות חוץ, שערכה קרן בריטית.

כשאנו דנים במלחמה, יש לשרטט קו ברור בין גאס אד בלום, צדקת המטרה, לבין גאס אין בלו, צדקת האמצעים. מלחמת וייטנאם יכולה להוות דוגמא טובה להבחנה ביניהן. חוץ מבכמה חוגים אקדמיים, איש לא ערער על צדקת המאבק בקומוניזם. ההתנגדות למלחמה התמקדה סביב דרך המאבק. לטענת המתנגדים, גם אם בלימת הקומוניזם הייתה חשובה, באותו זמן היא לא היוותה הצדקה לפתיחת מלחמה כוללת במזרח אסיה.

המסקנה המתחייבת היא שאין קריטריונים מוחלטים שלפיהם ניתן לקבוע מתי מטרה צודקת תקדש את המלחמה כאמצעי להגשמתה. לעיתים מלחמה גם לא תהיה האמצעי היעיל ביותר להגשמת המטרה. ברואנדה ובברונדיי החליט המערב שלא להתערב גם בתקופה שבה בוצעה שם השמדת עם. אין ספק שהתערבות אז הייתה מוצדקת, אך כישלון הפעולה הצבאית שבאה להשכין שלום בסומליה, כמה שנים קודם, הביא את קובעי המדיניות לתהות על מידת האפקטיביות של התערבות כזו באפריקה.

לעיתים קרובות מטרתה של מלחמה היא מניעת מלחמה גדולה יותר. תוקפנות חייבת להיבלם ולהיענש, שמא תראה במלחמה כלי לגיטימי במערכת היחסים הבינלאומית. זו גם הייתה מטרתו של הממשל האמריקני בצאתו למלחמות באסיה : לא ערכם האסטרטגי של וייטנאם וקוריאה הביא את ארה"ב להילחם, אלא החשש שהפקרתם תקטין את יכולת ההרתעה של המערב ותגביר את האיום על גרמניה ועל יפן הדמוקרטיות. גם הקואליציות הבינלאומיות שהוקמו נגד עיראק ונגד סרביה שמו להן את אותה המטרה : להראות שהפרת כללי ההתנהגות המקובלים ביחסים הבינלאומיים עולה ביוקר.

אפילו מלחמה שיעדה העיקרי הוא להפגין עוצמה טכנולוגית ופוליטית יכולה להיות ראויה מוסרית, אם היא באה להרתיע תוקפנות. ידוע שסין עשתה הערכה מחדש של יכולתה האסטרטגית מול המערב, אחר הניצחון הקל של בעלות הברית במלחמת המפרץ.

בסופו של דבר, ניתן לומר שמלחמה היא מוסרית, אם התועלת המופקת ממנה גדולה מהנזק שהיא גורמת. הנרי קיסינג'ר הרבה להשתמש בהגנה הזו בזיכרונותיו. נכון, הוא אמר, שבמלחמה בוייטנאם לא נשמר הקוד המוסרי האמריקני על כל דקדוקיו, אך אלמלא אותה מעורבות אמריקנית בוייטנאם, מלחמת עולם שלישית הייתה בפתח. והרי איש אינו רוצה לחשוב כיצד הייתה נראית האנושות אחרי מלחמה כזאת.

הבעיה העיקרית היא שטענות כאלו לא ניתן להוכיח או לשלול. הטענה "אלמלא עשינו עוול מוסרי אחד, היה מתרחש עוול מוסרי גדול הרבה יותר", אשר בה משתמשים פעמים רבות כל כך כדי להצדיק מלחמה, מבוססת על ספקולציה. וספקולציה, לפי הגדרתה, תמיד נשארת בגדר ה"אילו", ולעולם לא ניתן לבחון באמת את סבירותה. האם נחישות האמריקנים בקוריאה בלמה את הפלישה הסובייטית למערב גרמניה ? ייתכן. אולי המלחמה בקוריאה דווקא מנעה את השלום הכלל עולמי, שהיה צפוי לבוא בתחילת שנות השישים ? גם כן ייתכן. אסור לשכוח שהיום, ברטרופרספקטיבה של חמישים שנה, ברור לנו שאותה מלחמה חילצה עשרות מיליוני דרום קוריאנים מהרעב ללחם, הפחד המתמיד ושלילת החרויות שהם מנת חלקם של אחיהם הצפוניים.

טענת ה"אילו", שהזכרנו, מטשטשת לגמרי את ההבדל שבין מלחמה צודקת למלחמה שאינה צודקת. הרי לא ניתן לדעת מה מתסריטי ה"אילו" היה מתגשם, ועל כן מוסריות או העדר מוסריות של מלחמה הם עניין ספקולטיבי לגמרי. אך בכל אופן, נהיר שמכיוון שמלחמה היא כה לא מוסרית מטבעה, צריך שסיכוייה להועיל יהיו גדולים וברורים, כאשר מחליטים לפתוח בה. היא לעולם לא תהיה צודקת, אלא אם היא האפשרות האחרונה והפחות גרועה.

לרעיון המלחמה הצודקת יש שורשים במשנתו של אוגסטינוס, שטען כי הצדק קודם לשלום. מסקנתו הייתה שלעיתים יש להפר את השלום כדי להותיר את הצדק על כנו. תומאס מאקווינס המשיך את דרכו וקבע שלושה תנאים למלחמה צודקת : סיבתה צריכה להיות צודקת; רק רשות המוסמכת לכך יכולה להכריז עליה; לא יהיו מעורבות בה כוונות זרות. פילוסופים מאוחרים יותר צירפו שלושה תנאים נוספים : העוול שהמלחמה באה למנוע גדול מהעוול אותו היא יוצרת ; המלחמה תהווה מוצא אחרון, אחר שכל נסיונות הפשרה מוצו; למלחמה יש סיכויי הצלחה סבירים.

בעבר, הסיבה העיקרית לפעולה צבאית הייתה "טובת האומה", זאת אומרת, סיכוי לרווחים כלכליים או טריטוריאליים, או נקמה על פשעי עבר. היום, בשחר המאה ה-21, השפה היא שונה. מלחמה שכוונותיה טובות נחשבת למלחמה שמטרתה חיזוק זכויות האדם או הבאת שלום וביטחון לעולם. אינטרסיים אנוכיים צרים אינם נחשבים עוד לסיבה טובה לשפיכות דמים.

לצד זכות ההגנה העצמית, גם מניעת איום על השלום העולמי עשויה להצדיק מלחמה. הרלטביזם התרבותי, אשר בדרך כלל משמש תירוץ לבדלנות, חייב להידחות בתקיפות. אין כל הסבר תרבותי רלטביסטי לרצח עם ולפשעים כנגד האנושות. העולם חייב להתערב אפילו אם מדינה מבצעת פעולות כאלו נגד אוכלוסייתה שלה. ויש מקרים נוספים שבהם מוצדק להתערב בפוליטיקה פנימית של מדינות : כאשר נאבקות בהן שתי קבוצות אתניות, שרק הפרדה ביניהן תאפשר את השלום, או כאשר אנרכיה מאיימת על יציבותן.

כדי להימלט מההאשמות ב-"אימפריאליזם מערבי", המושמעות תדיר מפי גורמים שונים, רצוי שהמערב ישתף פעולה עם אירגונים בינלאומיים, בעיקר האו"ם, כאשר הוא פונה ל"מלחמה צודקת". אומנם, אירועי קוסבו הוכיחו שמבנה האו"ם ובעיקר מבנה מועצת הביטחון הופכים אותם ללא כשירים לפעולה. כאשר מדינות אדישות לזכויות אדם כמו רוסיה וכמו סין, הן בעלות זכות וטו במועצה, אין כל סיכוי שהאו"ם ימלא את תפקידו. "דוקטרינה של התערבות בינלאומית בהפרת זכויות אדם תפגע קודם כל במדינות הללו", העיר אחד המשקיפים בחדות.

אחד התנאים למלחמה צודקת הוא היותה מוצא אחרון. אכן, זהו תנאי פרובלמטי, שכן דווקא התערבות מהירה היא בעלת סיכויי ההצלחה הגדולים ביותר, ואילו חיפוש מתמשך אחר פשרה יאחר מאוד את התגובה הצבאית. מלבד זאת, הנסיון מראה שהמדינות המערביות, שאינן רוצה להיגרר למלחמה נוטות להשתמש קודם לכן בסנקציות. התברר שאלו גורמות סבל רב דווקא לאוכלוסיה ולא לשלטון. יעילותם התבררה כמפוקפקת מאוד. את התנאי הזה, שמלחמה תהווה מוצא אחרון, יש לשקול מחדש, איפוא.

תנאי נוסף הוא שסיכויי ההצלחה במלחמה יש סבירה. יש להעיר שכאן חובה להכניס שיקולים פרגמטיים. דיכויים של הטיבטים בידי הסינים ראוי לכל גינוי, אך אין זה סביר שאומה מערבית תפתח במלחמה נגד סין על רקע זה. ייתכן שמלחמה כזאת תצליח, אך במחיר לא פרופורציוני. כיצד ניתן לנבא סיכויי הצלחה של מלחמה ובמחיר לא כבד מדי ? אם מדובר במלחמה במרכז אפריקה, שם האויב משתמש בכלי נשק ירודים ביותר, אין ספק בניצחון. במקומות אחרים השאלה היא בעייתית יותר.

אסור לשכוח : גם ב"מלחמה צודקת" יש סיכונים, והיא כרוכה בעלות כלכלית כבדה, שתתבטא בהגדלה ניכרת של תקציבי ההגנה וההוצאות הצבאיות, בהכרח על חשבון דברים אחרים.

אם היא תנוהל למען מטרות מוסריות באמת ומטרתה תהיה השכנת שלום, כי אז התועלת תעלה על המחיר, והמטרה תקדש את האמצעים.