איל תמוז
	דלג לשיר:
	שאלה של זויות
	אדם אוהבני כואב ברחובות
	כל בוקר להקיץ ומנגד המיטה הריקה
	עקבות הימים מטביעים רישומם
	כשהערב נוטף בכבדות עפעפיים גדולים
		י"ז באלול תשל"ט 9/9/79
	זו שאלה של זויות" אמרה המורה, נטלתי סרגל ומחוגה ועפרון מחודד ומחק, למחות השגיאות, והדף חלק. "זו שאלה של זויות" אמר אלהים כי היה ומלאכיו הקטנים - אם היו נטלו כדור ופגז וחץ מחודד וישבו ויעמלו ויחשבו גם טעו ואדם כי הושחט - אין מחק. "זו שאלה של זויות" אמרת בקול חנוק נטלתי ידך וליבך בחיקי וזה כמו אמרת אין אלהים בעולם ואין רחמים. דלג ל: התחלה סוף
		1/9/79
	אדם אוהבני כואב ברחובות ללא שם פוסע ללא קול ברוח הנוראה הזאת נוטף בטיפות של גשם דקיק כואב ללא קול, בשקט, בפנים. מתרחק כמו בלון נפוח מכאב עד כאב. מחפש סיכה לדקור בה הריק המלא, הדחוס שבפנים ולי חוט ארוך שזור כאבים שאספתי סביבי ואני אוחז בו היטב פן יטבע במצולות הרקיע ואין אלהים ואין גם אותו ואדם שאוהבני הולך לאיבוד ואני פוחד, מנופף בידי וצועק בדממה והוא בוהה ברקיע הצח בעננים שחורים של היום ומחר ואני אין-אונים מפחד למטה ממתין לשוך הסופה והחוט חותך עד כאב. דלג ל: התחלה סוף
		יום הזכרון תש"ם 22/4/80
	כל בוקר להקיץ ומנגד המיטה הריקה, ובהידוק לסתות להחניק צעקה. פתאום יצאת למרחקים נעלמים, אינך ישן אך גם אינך ער - פשוט אינך. וכל החדרים רייקים המולתך, וכל החדרים מלאים - אין היותך. אייכה ? הן כל הבית צרוף טביעות כפייך, והדמעות כמו יגע והלילות - לא-שנת, וכל מבט מנשיית כאב נושך זוב דם שפתיים, ובאגרוף קמוץ חולפת עוד שעה, עוד יום, עולה עשן דמותך כמו חלום, וגם תרופת המטוטלת ומחוגי האורלוגין, מקהים רק קצה קצהו של הדין, ומנגד המיטה הפעורה מול קירות אפורים גונחת בלי קול - אלמותן של שפתיים וצורח הכאב במבט העיניים ועוקר מצירם שעריו של שמיים, אכן ברוך הדין, ברוך הדיין, אך לעזאזל היכן האמת ? דלג ל: התחלה סוף
		ג' סיון תש"מ 18/5/80
	עקבות הימים מטביעים רישומם, בתוים של פנים ושל לב, מחפשים מנוחה נכונה ואת קצה צילם של כנפיי השכינה. ואתה במעלות קדושים וטהורים מטפס ואני קטן למטה, תוהה ומהסס "היכן אלה המעלות ? ואנה פניהן ? " תרתי בכל מפות השמיים וגם בארץ אשר תחת המים ובידי אין סימן ומראה מקומות והדרך ארכה עד מאד, כולה תהומות. "היכן אתה בסתר כנפיו ?" "כמה זמן זה לעולמים ?" ואני שואל ומביט ברקיע שחורים ועובר עוד יום כמו רבים אחרים ואני תמיד ניצב בין אתמול ומחר ומוסיף ושואל : "האם כל זה, כך אפשר ?" דלג ל: התחלה סוף
		כ"ז תמוז תש"מ 11/7/80
	כשהערב נוטף בכבדות עפעפיים גדולים, שב וחוזר הכאב שנטמן בעת בוקר, שורף וחורך כל פינה של תקווה, של ימים אחרים מול חמה נולדים וגוועים חרש חרש מול ירח עולה, וסהר עולה ומשלים וחסר תריסר פעמים ואין גמול משיב תחת כל טיפה של דמים. הבלי תמוז לוהטים נישאים באויר והכל כבד ומעיק ולוחץ ופורץ, וכל שבתוך שואף אל החוץ, וכל שבחוץ לוחץ על התוך, ואני רוצה לצרוח עד פקיעת מיתרים עד יפתחו אי-בזה כל סגוריי שערים אך גרוני חנוק בדמעות לענה ואף בת-קול אינה פותחת פי האדמה. ואני רוצה לקרוע קריעת אבלים בבשרי, בבשרי החי, התוסס בעורקים דם חמרמר צרוף מטיפות יסורים זוקקו באש הכאב המעוות ומשבש כל גבול הגיון ואמת והיכן הוא הגבול בין החי אל המת ? בכדור קטן ועמום של עופרת רותחת או אולי בקצה להבה של החרב המתהפכת ? בחלק שבריר היה ונחדל וגם אני האם חי אני כלל ? נשטף בין גלים נישאים של כאב חוקר ובוחן כל מעשיי כליות ולב רוצה לבכות, לצעוק ולצרוח ואין בי כבר עוז, לא אויר ולא כוח ואין לאן ללכת ואין אנה לברוח וממשיך ופוסע בשביל כל-אדם ומותיר לאורכו טביעות כף-רגלי בטיפות דם. דלג ל: התחלה