לא יכולתי לקבל את העניין הזה של הדואר. לכל אחד יש גבול, והפעם זה היה הגבול שלי. מי שמע על דבר כזה? שני אנשים, ולא שני זרים, זוג. זוג שחי יחד כבר כמה שנים, ואם רוצים לדייק - ואני אוהב לדייק - שלוש שנים, חמישה חודשים ותשעה ימים. אמנם עוד לא התחתנו, אבל זה לא אומר כלום, היום כבר לא ממהרים להתחתן. ובנוגע לילדים, מי בכלל חושב עליהם בימינו? אבל הנה, אני ורונית, שניים שגרים ביחד, אוהבים. או היו מאוהבים, אני כבר לא יודע.
נכון, בהתחלה אבא שלה לא מת על זה שנגור ביחד "מה פתאום!" ו"דווקא הבת שלי מכולם?!" וכמובן ה"מה יגידו..". אבל רונית שלי היא אישה מיוחדת. היא אמרה לו "אבא זה לא כן או לא, זה כן או שלום לבת שלך" כך, בפשטות. למען האמת, אני מעריץ אותה על כך, על היכולת שלה לומר בפשטות מה שאצלי ייגרר למריבה ארוכה עם ההורים, מלווה בתחושות של מרירות ואשמה.
אז היא אמרה ועשתה. שכרנו דירה קטנה לא רחוק משנקין, רחוב מלצ'ט 6, קומה שלישית, בלי מעלית עם חניה. בניין של שוכרים, חלקם זוגות צעירים חלקם רווקים, רווקות. מדי פעם מתפתח איזה רומן עסיסי בין הקומות, אבל לעיתים נדירות הוא מניב פרות. על-פי רוב זה מסתיים בצעקות רמות באישון לילה. רונית דווקא אוהבת להקשיב, מין מציצנות כזאת שכולנו לוקים בה כנראה. היא רצה לדלת, מתיישבת, נצמדת אליה בגבה, מדליקה סגריה - ליד הכניסה כבר יש לה אפילו מאפרה מוכנה - ומקשיבה. כעבור שעה קלה אני מרגיש אותה מתחת לשמיכה, זוחלת עלי בזריזות, כפות רגליה נצמדות לשלי. בחורף כפותיה קרות ומתוקות, ובקיץ חמות ואוהבות. ידיה הקטנות עוטפות אותי במהירות מכל עבר, וכל כולה שוקולד וקצפת עם תותים ובננה, נצמדת בחוזקה. מחבקת בשתיקה כמה דקות, ואז פורצת בסערה, "הוא אמר לה... והיא לו... היא צודקת... הוא לא מבין..." ואני ממלמל, "כן, כן, מתוקה." לפעמים, שאני מזהה בקולה עליות יוצאות דופן, אני אומר, "מה את אומרת??? אני לא מאמין!!!"
כבר הזכרתי שאני מת על הקול שלה? הקול שלה הוא משהו. מצטלצל כמו שש מאות שלושים ושניים פעמונים קטנים - קטנטנים אפילו - הכרוכים בסרטים ירוקים עליזים לכרכרה של חמישים צבאים, הדוהרים בערבות הרחוקות בשלג עמוק, להביא לכל הילדים את סבא כריסמס, שתמיד בדרכים. כשעוצמים עיניים ומקשיבים לקולה אפשר לשמוע כל אחד ואחד מן הפעמונים. גלינג, גלינג, גלינג, הם מצלצלים ממרחקים. לפעמים, אם מתרכזים ממש, אפילו אפשר לראות את סבא כריסמס מכורבל לו בעגלה, עם הזקן הלבן הארוך, הגלימה האדומה והמצנפת.
כשאנחנו רבים בדרך כלל אני לא מקשיב למילים, אלא רק לפעמונים. ואם סבא כריסמס מחליף את הפעמונים פתאום, לפעמונים גדולים יותר, הצלצול מכאיב לאוזני ואני לא יכול לשמוע כלום. לפעמים הוא אפילו עוצר בבת אחת את הכרכרה, וזה בכלל לא פשוט לעצור כך כרכרה שכל-כך הרבה צבאים גוררים, ודאי לא בשלג העמוק. ואז, שהשקט משתרר באחת סבא כריסמס נעמד, מביט ושותק. אני אז מתכווץ.
אהבנו את הדירה שלנו, והיא אהבה אותנו בה. הכול הסתדר מצוין, בעל הדירה, ברוקר צעיר ונחמד, רכש אותה בתור השקעה. ההורים התרגלו לרעיון השיתופי ונהגו לבקר אותנו לעיתים קרובות. אבא של רונית בא הרבה, כי הוא אוהב אותנו ודואג. ההורים שלי פחות - אצלם הכול מבוסס על חישובים מסובכים של חובות וחשבונות שאפילו רואה חשבון מדופלם לא היה מצליח לסכם אותם: מתי רונית עזרה להוריד כלים, באיזה חג איחרנו שוב, מתי הזמנו את אבא שלה פעמיים ברציפות לפניהם. לפעמים, בסיכומים השנתיים הם אפילו פותחים ספרים משנים רחוקות, מעלי אבק: כשהיית קטן... אף פעם לא ידעת להעריך... אם כל הילדים היו כמוך...
רונית הסבירה לי פעם שבחישובים של ההורים שלי, בטור המסכם, אני - ולעולם היא - תמיד נהיה בחובות. וכיוון שכך, רצוי שהחוב שלנו יהיה גדול ככל האפשר. כי ממילא תמיד נפסיד. פשוט וגאוני כל-כך. זאת רונית שלי - אצלה הכול ברור.
פעם, באחד הוויכוחים הרבים עם אמא שלי, אמרתי שאני לא מבין איך זה שלאבא של רונית אין אף פעם טענות. הוא רק מתקשר כל הזמן ושואל אם הכול בסדר, ואם צריך משהו. אבל אם אני לא מתקשר אליה יומיים, זה סימן מובהק שאני לא אוהב אותה. כשרונית שאלה מה היא ענתה שתקתי, למרות שרונית היא הנשמה שלי, ולמרות שהיא יודעת שאמא שלי בעצם חולת נפש במסווה של רגישה, יש גבולות. הבטתי ברונית ואמרתי בקול יבש, "כלום, היא שתקה" כעסתי על עצמי שלא יכולתי לומר לה. כי אני ורונית תמיד אמרנו שהעיקר זה האמת, גם כשהיא מכאיבה אסור לאבדה.
כעבור שנה הפסקנו לדבר כמעט, אני ואמא שלי. פתאום היא רצתה לגבות חובות מרונית. "היא תבוא ותעזור לי כמו גיסתך!" ואני, שכבר למדתי משהו מרונית, אמרתי לה שלא רק שהיא לא תבוא ותעזור, אלא שגם אני לא בא, וטרקתי את הטלפון. רונית הביטה בי ואמרה בקול שקט שסוף-סוף אני בן זוג שלה ולא הבן של הגובים. ואז, פתאום, ראיתי קצה של דמעה מציצה בעינה.
כשהיא מתרגשת היא בוכה, וכשהיא בוכה אני מתרגש. וכשהיא מחבקת אותי ובוכה, וממלאת אותי בנשיקות רטובות ולא מפסיקה למלמל בלחש ובקול חנוק, "אני מתה עליך, מוטי זימר," אני יודע שבשבילה אני מוכן לעשות הכול! אפילו לשכב על הפסים מול רכבת דוהרת. עוד באותו היום התקנתי על המחשב שומר מסך שהוא רצף של כל מילות האהבה שאני מכיר בעולם, וגם הן לא הצליחו לתאר אפילו במעט את מה שאני מרגיש כלפיה. היא, דרך אגב, לא מבינה כלל במחשבים.
בוקר אחד, אני חושב שזה היה שבוע אחרי שעברנו לדירה ברחוב מלצ'ט, בטוח לא יותר משבועיים, לקחתי אותה לבנק. ישבנו מול הפקיד, ואני אמרתי, "שמע, מהיום - שלי שלה." הפקיד, שהכיר את אבא שלי, אמר, "מר זימר הצעיר, אבא שלך יודע את זה?" ואני, כדי להרשים את רונית, אמרתי, "מר כהן הוותיק, האם החשבון הזה הוא של מר זימר הצעיר או של מר זימר הזקן?" הוא חייך ואמר, "גם צעיר וגם חצוף," וכולנו צחקנו. זאת אומרת שלושתנו, כי את אבא שלי זה ממש לא הצחיק.
"עשרים שנה אני עובד בשבילך על מנת שאיזה פישרית שאתה מכיר יומיים תיקח את זה?" כמובן, הוא הרצה הרצאה ארוכה הרבה יותר, מתישה, ולא הקשבתי. לאבא שלי אין פעמונים בקול. לי היה חשוב רק דבר אחד, שלרונית יהיה טוב, ושתאהב אותי ותדע שכל מה שיש לי בעולם הוא שלה. בכלל לא חשוב אם אין לה כסף, כי יש לה המון דברים לתת לי, ששווים הרבה יותר מכסף, דברים שלי אין.
אחרי שלוש שנים הכול משותף: החברים, הסודות, הקשיים, כלי האוכל, המחשב, הנחירות שלי, העבודה שלה, מה לא? בכל מתחלקים ובהכול חולקים. ואני אף פעם לא יודע מה מרגש אותי יותר - האושר לתת לה או ההנאה בלקבל ממנה.
יום אחד, בלי סיבה או הודעה מראש, נולד לה חבר חדש, חבר שהוא רק שלה. מישהו שפגשה בעבודה, אחד שאני לא מכיר. והיא לא הכניסה אותו לתבשיל שלנו. רק את שמו אני שומע, אך אותו אינני פוגש. היא יוצאת אתו לבתי קפה, מצחקקת אתו בטלפון ונרגשת טרם פגישה. הוא מתקשר לדירה שלנו ומבקש את רונית, רונית שלי.
פתאום מצאתי את עצמי בערבים חורפיים יושב ליד הדלת ומעשן, משתמש במאפרת ההאזנות הממתינה ומקשיב. לא מקשיב למריבות השכיחות אלא מקשיב לקול צעדים מהיר שפתאום יגיע, שיעלה ויפרוץ את טבעת קולות הבדידות שלי. נו, שיעלה כבר. אני יושב, מקשיב, ממתין.
ביום שלישי לפני שבועיים, כשחזרה הביתה מהעבודה, ארוחת הערב שלה כבר הייתה מוכנה. הכנתי לנו סלט ערבי חתוך דק, הנחתי כמה גבינות ליד וטיגנתי ביצים, פעם אהבתי סתם ביצה קשה, והיא - מקושקשת עם פלפלים, אבל עם הזמן החלטתי שמקושקשת באמת יותר טובה.
"אתה אוכל איתי?" שאלה, קבעה.
"לא, אכלתי," עניתי בקול יבש, ובניסיונות נואשים להסתיר את כעסי.
"מוטי, קרה משהו?"
"כלום."
"כלום." חזרה אחרי בקולה השלו ופערה את עיניה. "את הכלום שלך, חמוד, אני מכירה מצוין, הכלום שצועק בקול גדול שקרה המון והעולם עומד להיחרב, אבל איך שאתה רוצה." צדקה, כהרגלה. מה שרק הרגיז אותי יותר.
אחר-כך תקעה בי מבט שלא נגמר. ניסיתי להימנע מלהצליב מבט איתה, אבל כשלכדה את עיני חייכה, אוף היא כל כך מתוקה, והמשיכה לאוכל. כעבור זמן מה, כשהשתיקה שלנו כבר הייתה מאוד רועשת, קמה והלכה לחדר, הביאה ספר - קובץ סיפורים קצרים שהיא אוהבת - והתיישבה, חלצה את נעליה בעזרת האצבעות והרחיקה אותן עד שנעלמו מתחת לשולחן. תוך כדי ששיכלה את רגליה על הכסא תקעה את המזלג בסלט, פתחה את הספר והתחילה לקרוא.
אלף פעמים אמרתי לה לא לקרוא ספר כשהיא אוכלת. כשאנחנו אוכלים ביחד בדרך כלל אנחנו מדברים, לפעמים אפילו מתמזמזים. אני מאכיל אותה חסה ומלקק את הרוטב הנוטף מלחייה, והיא צוחקת. בטלפון, כמובן, אסור לדבר. לכל צלצול עונים ב"היי, אנחנו אוכלים. נדבר אחר כך". אפילו בלי לשאול מי זה. דווקא את החוק הזה המציאה רונית, ולהפתעתי, רוב האנשים מקבלים אותו ולא מתווכחים. טוב, חוץ מאמא שלי, כמובן. "כשהיית קטן ובכית לא אמרתי לך מוטי, אמא שלך אוכלת." על כל פנים, כשרונית אוכלת, גם אם אני לא בבית, אסור לה לקרוא ספר, זה עקרון אצלי.
פשוט, ספרים אצלי הם חולשה. רונית בכלל אומרת שאני מטורף בעניין הספרים, אני לא מרשה לסמן בהם, לקמט או לעשות אוזני חמור. אני בקושי מרשה ליישר דפים שקוראים, ולעולם איני משאיל ספרים. רונית תמיד מנסה להסביר לי שכל הכיף בספר זה שהוא מרופט, ככה אפשר לראות שהשתמשו בו ושהספר העביר משהו, וככל שהוא מרופט יותר, זה סימן שיותר אנשים אהבו אותו והוא יותר מפתה. "אחד כמוך צריך להעריך את הידע והחכמה שהספר מעניק, ולא להתעסק במראה החיצוני" היא אומרת לי תמיד. אבל אני חושב שזה עניין של כבוד לספר, ואני לא ממש יכול להסביר את זה.
אז לא הייתה ברירה וצעקתי עליה שלא אוכלים עם ספר, והיא הסתכלה עלי במבט של מה יש לך היום? והמשכתי לצעוק שזה שהיא יצאה לאכול בצהריים עם הדביל ההוא, נו, איך קוראים לו? "גלעד קוראים לדביל" אמרה בטון מעצבן, ואני המשכתי שזה שהיא אכלה עם גלעד הדביל עוד לא מקנה לה זכות לאכול עם ספר פתוח. אני שונא ספר שיש בו כתמי קפה או פירורי גבינה בצדדים, והיא יודעת את זה.
היא שתקה רגע וחייכה. הבחנתי שהיא מתאמצת לא לפרוץ בצחוק, וזה הרגיז אותי עוד יותר. "אז מה חמוד, זה כל הסיפור" ואני שציפיתי לשמוע פעמון ענקי מצלצל בחוזקה, שמעתי המוני פעמונים קטנים, לבביים, מצלצלים בחום רב. "לפעמים אתה כזה טיפש, טיפש וחמוד, בוא אלי, מתוק," היא הושיטה יד לעברי, ניגשתי אליה בצעדים איטיים, מנסה לשמור על הכבוד. "אתה הגיבור שלי, עליך אני מתה, ואם יש מישהו שהוא חבר רק שלי זה למען היחסים שלנו. הלבד שלי זה בשביל לחזק את הביחד שלנו." היא הסתכלה עלי ונתנה לי נשיקה בפה, נשיקה קטנה שמשאירה טעם של אהבה על השפתיים לפחות ליומיים "ואם אתה קצת מקנא, אז פשוט אין לך במה." היא ליטפה את ראשי, ולא היה ברור לי אם אני מרגיש נזוף כמו כלב שהשתין על השטיח או כמו ילד קטן ששבר אגרטל חרסינה שעבר את כל השואה עם המשפחה. בכל מקרה הרגשתי דביל מוחלט. רציתי לצעוק בקול גדול, "רונית שיזף, את החיים שלי," אבל כל מה שהצלחתי להגיד לה היה "נו טוב, אז היום תאכלי עם ספר".
למחרת בצהריים, רצתי מהר לחנות של רותי - אני יודע שהיא מתה על הסידורים שלה - וקניתי לה זר של חמניות לחדר שינה וזר של ורדים אדומים לאמבטיה, ועל הדלת המתין לה צבעוני ענק, סגול. בסלון תליתי שלט גדול, "רונית שיזף, את החיים שלי." כשחזרה הביתה הצחוק שלה ריגש אותי כל כך עד שלא יכולתי לעמוד והתיישבתי באמבטיה.
"מתוק שלי," לחשה לי באוזן "אני מתה עליך" עמדה מעלי וליטפה את ראשי, חיבקתי את הרגל שלה. ובכיתי.
כעבור כמה ימים, כשהתחבקנו במיטה, התיישבה פתאום. "תגיד, מוטי, מה זה ה- liamE הזה שכולם מדברים עליו?" שאלה.
"זה פשוט התכתבות מהירה באמצעות מחשבים."
"יש לנו בבית את זה?"
"ברור." המתוקה הזאת, פשוט מצחיק איך היא לא מבינה במחשבים, חשבתי וליטפתי את גבה בקצות האצבעות, כמו שהיא אוהבת.
"מחר תלמד אותי את זה." שאלה, קבעה.
"למה מחר? עכשיו!" אמרתי בהחלטיות, מנסה להראות מעט עצמאות בהחלטות המשותפות שלנו.
התיישבתי על הכסא יחף, בתחתוני הבוקסר שלי, והיא התיישבה על ברכי בכותנת הלילה האפורה שלה. ידי עטפו אותה משני צידיה ותקתקו על המקלדת, ידיה נשענו עלי.
הסברתי לה איך שולחים liam E ואיך מקבלים, איך מוסיפים תמונה ואיך מוחקים הודעה. זאת אומרת, לא התעמקתי בהסבר בקשר למחיקות. פשוט שכחתי להסביר לה שבעצם כל מה שמוחקים לא נעלם, אלא פשוט עובר למקום אחר במחשב. בטח סתם ששכחתי. בסך הכול היה מאוחר בלילה, והחמודה שלי ישבה על הברכיים שלי, שזה מאוד גברי וגם קצת כואב.
למחרת היא התיישבה והקלידה - מה שהיה מאוד מצחיק לראות - באצבע אחת ובאיטיות מתוקה הודעות לכולם: "שלום עולם, הגעתי גם לכאן, מעכשיו ניתן להשיג אותי בכל זמן." ביומיים שלאחר מכן בילתה יותר ויותר זמן בשליחת ובקבלת הודעות.
לפני כמה ימים, כשכבר ראינו טלבזיה במיטה, קפצה פתאום ומלמלה ששכחה לבדוק משהו, היא רצה למחשב והדליקה אותו. שמעתי את הזמזום הצורמני של ההתחברות לאינטרנט. "יש E מיילים?" צעקתי מהחדר.
"כלום. לא משהו חשוב. בשבילי."
אני לא יודע למה, אבל הרגשתי דרוך, עצמתי את עייני והתרכזתי בשמיעת מעשייה. שמעתי אותה מתחילה לתקתק באיטיות המרגיזה הזאת שלה. "אני הולך לישון" ניסיתי ניסיון נואש למשוך אותה אלי.
"תישן, חמוד, זה ייקח קצת זמן." זה ייקח קצת זמן, גלגלתי בראשי שוב ושוב את דבריה. מה כל-כך חשוב? מה ייקח קצת זמן? כיביתי את הטלבזיה וסובבתי את ראשי. הייתי כל כך מרוגז שלא היה סיכוי שארדם. היא כותבת לו, אני יודע.
אחרי שעה קלה היא נכנסה למיטה. העמדתי פני ישן והמתנתי שתירדם. מזל שרונית נרדמת מהר כל-כך שלא נאלצתי להמתין זמן רב. כבר שמעתי את נשימותיה האיטיות, הקצובות, שפתאום הסתובבה אלי ומשכה את ברכייה לבטן. פקחתי את עיני והבטתי בה. תמיד היא ישנה ככה, כמו תינוקת. היו ימים שכאשר הייתי רואה אותה כך, פניה ישנים וגופה רפה, המקופל מולי בתנוחה נינוחה, הייתי מלטף את ראשה שעות ולוחש בשקט-בשקט שאני נשבע בכוכבים ובירח שלעולם לא אפסיק מלאהוב אותה, לעולם.
היא הסתובבה, וברכה נגעה ברגלי. התעצבתי למגע האשליה. זה אינה היא, השינה היא שנוגעת בי. "רונית" לחשתי כמה פעמים, פעם אחת אפילו לחשתי בטעות "חמודה". רק שהייתי בטוח שנרדמה יצאתי מהמיטה בשקט, סגרתי את הדלת אחרי והדלקתי את המחשב.
היא מחקה את ההודעה שכתבה, וזה כבר הספיק לי. שתיים-שלוש לחיצות, ועל המסך הופיעו כל ההודעות המחוקות. שלו ושלה. מגיע לה שלא למדתי אותה איך באמת מוחקים, אמרתי לעצמי בניסיון להרגיע את ייסורי המצפון שלי. הזעם שגעש בתוכי הוביל את מעשי ושלט בהם. לא חשבתי לרגע לעצור. הפעם היה ברור לי מה מתרחש.
"גלעד. אוף, שוב השארת אותי בלי מילים ... שוב נגעת במקומות מיוחדים השיר מקסים. אתה מבטא רגשות שרוב האנשים בכלל לא יודעים למצוא. שלך, רונית."
"מוטי, מה אתה עושה?" נשמע קולה פתאום מעל ראשי. "יכול להיות שאתה מציץ לי?"
"מה אני עושה?!! מה את עושה בדיוק!!" צעקתי, והצבעתי על המחשב. אצבעותי רעדו, קולי לא היה יציב והרגשתי שאני מאבד את השליטה לגמרי.
"אתה חושב שאני עושה משהו מאחורי הגב שלך? איתו?! אתה פשוט דפוק. אני פשוט לא מאמינה שעשית את זה!" היא עמדה מולי ונופפה ביידיה לכל עבר. "אני רציתי לי קצת עולם משלי, ואתה החרבת את כל העולם כולו!"
אבל אני כבר לא הקשבתי לא לה, ולא לעצמי.
"איך אתה משווה אותי עם המרוקאי הזה?" נפלטו ממני פתאום המילים, במהירות.
"מה?" היא הסתכלה בי במבט מוזר ולא הבינה.
"זה מה שאמא שלי אמרה לי אז על אבא שלך, 'איך אתה משווה אותי עם המרוקאי הזה."
ואת זה כבר אני לא הבנתי.
עכשיו אני יושב ליד הדלת, מעשן ומחכה. מחכה כבר כמה ימים לסבא כריסמס שיעלה במדרגות בצעד מהיר. סבא כריסמס, שכולם יודעים שהוא תמיד בדרכים.
