כשהייתי קטן, היתה לי חברה שקראו לה נדיה. נדיה היתה הולכת איתי לכל מקום. כשהייתי הולך לישון, הייתי חולם שאני עף, וכשהמיטה היתה מתרוממת באויר ומגיעה לגובה של הארון, נדיה היתה יושבת עליה איתי, לידי. ולפעמים היא היתה קצת פוחדת, אבל אני הרגעתי אותה, וחיבקתי אותה, שלא תפחד.
גם כשלא ישנו היינו ביחד. כשעשיתי פסל יפה של צב, הקדשתי אותו לנדיה, והיא אהבה אותו. היא קראה לו מוג'ה, מוג'ה הצב. הוא היה צב יבשה, והוא לא כל כך אהב מים, אולי גם מפני שהוא היה מחימר. נדיה אהבה את כל הדברים שנתתי לה והיא היתה נותנת להם שמות מוזרים, זה בגלל שהיא לא מפה. אף פעם לא ידעתי מאיפה היא באמת, אבל זה די ברור שהיא לא מפה.
כשמוג'ה נשבר, נדיה כעסה עליי שהפלתי אותו, והיא הלכה לכמה זמן. אמא שלי חשבה שאני עצוב כי מוג'ה נשבר, אבל הסברתי לה שמוג'ה הוא בכלל לא היה שלי, אלא של נדיה, ועכשיו היא עצובה והיא הלכה. אבל אמא לא הבינה אותי. ובכל זאת, היא פינקה אותי טוב טוב, שאני לא אהיה עצוב. היא הכינה לי רקיקים של חנוכה, אפילו שאני בכלל רציתי סופגניות, אבל היא אמרה שזה יותר טעים (ופחות סופג שמן).
אחרי זה יותר לא ניסיתי להסביר לאמא כלום, כי ידעתי שהיא לא תבין. מאז תמיד אמרתי לה מה שהיא רצתה לשמוע. ותמיד ביקשתי שתכין לי מה שהיא רצתה ממילא להכין. ואף פעם לא ניסיתי להסביר לה למה אני עצוב. האמת היא שמאד השתדלתי שלא תראה שאני עצוב, ולצורך העניין נראיתי קצת עצוב כל הזמן, שלא תרגיש בהבדל.
בקיץ של כתה ו' נדיה חזרה. והלכנו לים ביחד. כל הכתה היתה שם, אבל הם היו בצד השני, ואני ונדיה היינו במקום אחר ושיחקנו וקצת הסתכלנו עליהם. אבל בכלל לא רצינו להיות איתם, כי הם היו סתם ואנחנו היינו ביחד. והיא אמרה שהיא עדיין מתגעגעת למוג'ה הצב, ושהוא היה חבר שלה. אז אני אמרתי שאני אבנה לה צב חדש. ואז פיסלתי בחול את דמותו של מוג'ה הצב, וכתבתי לו על השיריון "מוג'ה של נדיה". ואז בא יוסי מהכתה שלי, וראה את זה. ומאז כולם קראו לי "מוג'ה של נדיה". בהתחלה זה היה מעליב, אבל אח"כ נדיה אמרה לי שהכי קל להתעלם מהם, ואז ראיתי שהיא באמת צודקת. אם מנסים, אז זה ממש קל לא לשמוע אותם.
כל הקיץ היינו ביחד, נדיה ואני, אבל אז היא אמרה שהיא צריכה ללכת, ושאולי עוד קיץ נפגש. עד שהבנתי מה קרה ולאן היא הולכת כבר הייתי לבד. ואז הלכתי לים ופיסלתי משפחה שלמה של צבים בחול, והכנתי להם בית (אפילו שיש לכל אחד מהם בית על הגב), ועל הבית תליתי שלט שכתוב עליו "משפחת מוג'ה". אחרי זה הבנתי שזה היה דבילי, ושככה אני בטח לא אחזיר את נדיה, אז חיכיתי ליד הפסל, עד שהגלים הגיעו ושטפו אותו לים.
אחרי הקיץ הזה התחלתי לכתוב סיפורים. זה התחיל בזה שכתבתי יומן, כדי שכשנדיה תחזור, אני אוכל לספר לה בדיוק מה עבר עליי. אחר כך ראיתי שגם ככה לא קורה הרבה, אז התחלתי להמציא דברים, וכתבתי אותם. כתבתי הרבה סיפורים על צבים, אבל גם כתבתי על ילד אחד שעף בעולם עם המיטה שלו, והוא לובש פיג'מה. ובכל מקום שהוא מגיע אליו הוא רואה ואנו נראה, אז לאף אחד לא אכפת ממנו, ורק הוא מסתכל על כולם. ובסיפור אחד גם כתבתי שהוא רואה לילדה אחת את התחתונים, כי היא לא ידעה שהוא שם. אבל אחרי יומיים תלשתי את הדף כדי שנדיה לא תראה אותו ותעלב.
כשהגעתי לתיכון התחלתי להבין שנדיה כבא לא תחזור. היו לי במהלך השנים כל מיני השערות לגבי הסיבה שהיא עזבה, ולאן היא בדיוק הלכה, אבל לא היתה לי שום דרך לדעת בבירור, ולכן כל כמה ימים עברתי לדעה אחרת, ולמצב רוח אחר. זה לא שחשבתי רק על זה, אבל כשהלכתי לישון, תמיד חשבתי על נדיה. ותמיד חשבתי איך אני עף עם המיטה, ולא הצלחתי לעוף. וגם נדיה לא היתה לידי. וכשהייתי מתעורר, הייתי נזכר בזה ואז הייתי מקבל את המצב רוח של אתמול בלילה.
לפני שנה ויומיים קיבלתי מכתב מנדיה.
אני בעצמי הייתי מאד מופתע. זאת היתה מעטפה עם שוליים בצבעים אדום כחול, של דואר אויר. בפנים היה קלף של משחק עם תמונה של צב גלאפאגוס גדול, עם צואר ארוך ועיני בץ. מאחורי הקלף היה כתוב "בעוד שנה במצדה בזריחה". בכל התקופה שעברה מאז התיכון ועד לפני שנה כבר די יצאתי מהקטע הזה של נדיה, והתחלתי לחשוב על בחורות (אחרות), ואפילו לפעמים ניסיתי לחשוב איך אפשר להתחיל עם מישהי או שתיים, אבל מובן שלא יצא מזה כלום. ואז פתאום אני מקבל את המסר הזה מנדיה, וזה החזיר אותי די הרבה זמן לאחור. ובחודשים שחלפו מאז חשבתי המון על נדיה. ניסיתי לחשוב עליה בצורה רצינית ומפוקחת, להבין על מה מדובר כאן. במהלך השנים עלתה לא פעם ההשערה שנדיה לא היתה אמיתית אף פעם, ובגלל זה היא לא חוזרת.במשך השנים שלא היתה, לא יכולתי שלא לתהות האם היא היתה כל הזמן הזה רק יציר הדמיון שלי? ולכן המכתב בא לי כהפתעה. יש מכתב, אז יש גם נדיה. לא?
התחלתי למצוא את עצמי יותר ויותר בטיולים לא מאורגנים לאיזור מצדה. כל שבת הייתי נוסע לפינה קטנה אחרת וסורק אותה בשיטתיות, כאילו יש סיכוי למצוא שם משהו. אפילו שידעתי שזה לא יקרה, חשבתי שאולי במקרה אני אפגוש אותה. הייתי גם משאיר אבן מפוסלת לצב בכל פעם במקום אחר. כשהייתי בא לראות את הצב של שבוע שעבר, הוא כבר לא היה שם. זה שכנע אותי שנדיה בעקבותי, צופה בי, נמצאת איתי ורק מחכה למועד שקבעה. כל פעם הייתי מתרגל את הפגישה שלנו, הייתי יושב כל הלילה במקום מסוים במצדה, ומחכה לבוקר, כדי לדעת איזה פינה הכי נחמדה, כי בטח שם נדיה תהיה כשתבוא.
כמובן, בשבוע שלפני הפגישה (לפני שבוע וחצי), עליתי למצדה, וחיכיתי שם. כל הזמן הסתובבתי עם משקפת מסביב וניסיתי לראות את נדיה. לרגע אחד חשבתי שראיתי אותה עולה במדרגות מכיוון הסוללה, אבל כשהסתכלתי שוב היא לא היתה שם, רק אישה אחת זקנה.
שלשום בלילה היה ליל המפגש המתוכנן. פיטרלתי כל הזמן כבר יומיים לפני זה, ולא ישנתי לרגע אחד. הכנתי פסלים יפים של צבים בכל פינה של המבצר הזה. חשבתי שכשהיא תגיע, הדבר הראשון שהיא תראה יהיה צב.
כשהתעוררתי, הייתי במיטה נקייה ולבנה. היה שקט מאד מסביב, והבוקר רק עלה. אור רך האיר עליי, ונדיה חיבקה אותי ואמרה לי "בוקר טוב, אני שמחה שהתעוררת, עוד מעט יגיע הדוקטור ותדברו. טוב?". אז אני אמרתי לה שאני נורא מתרגש ואני רק רוצה עט ונייר שאני אוכל לכתוב את הסיפור שלנו, ושאני אוהב אותה.
נדיה הכי אוהבת אותי בעולם, אפילו יותר מאמא שלי.
