סתם סיפור
(אסי)

נגיד שרוצים לכתוב סתם סיפור. למה? כי הכל סתם בכל מקרה. כל הסיפורים הם סתם, לא? אחד יושב בחדר שלו, ממציא צירופים של מקרים, התרחשויות, מחשבות ומילים. מחבר הכל ביחד ויוצא סיפור. מה אומר שזה סיפור? אתה יכול לקרוא את זה מההתחלה ועד הסוף, להבין את השתלשלות האירועים, ובסוף לא להבין מה הסיפור של הסיפור הזה. לא לכל הסיפורים יש סיפור. יש סיפורים שהם פשוט רצף של אירועים. כמו החיים. החיים הם רצף של אירועים שבדרך כלל נובעים אחד מהשני, אבל לא תמיד, יש גם אירועים שפשוט צונחים. יותר נכון מוצנחים ע"י המחבר. שהחליט שיהיה לו יותר קל להמשיך את הסיפור אם האמא של הגיבור תמות.
אז מה זה סיפור? רצף של אירועים ותגובות זה לא סיפור, זה החיים.
קחו תמונה למשל. צייר ידוע שם מצייר פירות בתוך קערה על שולחן. מצייר תמונה משפחתית של משפחה עשירה ביער. זה אמיתי, זה לא ציור.זה ריאליזם. יש לנו הרבה ריאליזם בחיים, למה אנחנו צריכים לתלות עוד על הקיר? ובמוזיאונים? סיפור צריך להיות יותר טוב מהחיים לפחות בדבר אחד. יהיה יותר יפה, יותר מעניין, יותר מוזר, יותר חכם, אפילו יותר נגיש, העיקר שיהיה בו משהו מעבר לחיים עצמם. אם ישדרו חיים אמיתיים של מישהו בטלוויזיה, אחד לאחד, אף אחד לא יראה את זה. עדיף לשים מראה בסלון. אם רוצים לכתוב סתם סיפור אפשר להתחיל בכל מיני מקומות. אפשר להתחיל לכתוב שטויות ואז לעבור דרך רשת של קשרים לא ברורים ולהגיע למקום אחר, לא מוכר. או להתחיל להמציא עלילה ולראות לאן היא תתפתח. או שאפשר לכתוב על משהו שקרה. אבל אם רוצים לכתוב סתם סיפור, אז בטח בסוף זה יהיה סתם סיפור.
ואולי זה כל הסיפור!

אם הייתי יכול, הייתי יוצא עכשיו מהבית ונוסע לסקוטלנד. הייתי עובר בין שדות ירוקים, לצוקים מכוסים דשא, ליערות ופשוט הולך הלאה. בעצם לא הייתי רוצה ללכת, הייתי רוצה לעוף. הייתי עף מעל הארצות מסתכל על האנשים מלמעלה. ואז היה לי בודד שם בשמים. אז הייתי יורד למטה באיזה מקום בסקוטלנד. והייתי פוגש את מי שחי שם, כי כמה שזה לא ייאמן, בכל מקום שתשים אצבע על המפה, יש מישהו שחי שם. ולא רק שהוא חי שם, גם בטח ההורים שלו היו חיים שם קודם. ואם לא הם, אז הורים של מישהו אחר. ולכל אחד שחי בכל מקום שתשים עליו אצבע במפה, יש שם, ופרצוף, וסיפור חיים. כמה סיפורי חיים יש בעולם! לכל אחד יש לפחות אחד, זה יוצא ביחד ממש הרבה. וכל האנשים האלה, ממש ברגע זה הם עושים משהו. ממש עכשיו כל מיני אנשים עושים כל מיני דברים, ואני אפילו לא יודע מזה. אף אחד לא יודע מזה. זה סוד. הם בטח יהיו נורא מופתעים לפגוש אחד שירד מהשמים סתם באמצע הצהריים. אבל אחרי שאני אסביר להם מי אני, ומה הסיפור, הם בטח יבינו. ואז הם יפגשו אותי ויחשבו על זה שכל הזמן הייתי במקום אחר ועשיתי דברים והם לא ידעו מזה, והם לא יבינו איך זה יכול להיות. ורק אני אסתכל עליהם ואחייך, כי אני יודע שהם היו גם קודם (ואפילו עכשיו ממש), והם עשו דברים, ואם אני אשאל אותם הם ממש יוכלו להגיד לי מה הם עשו כל הזמן שלא ידעתי. ואז אני אדע שאני מכיר עוד קצת אנשים בעולם. ואחרי שאני אוכל ארוחה סקוטית משביעה ואשב קצת ליד האח ואלטף את כרסי תוך שאני הוגה בזמן ובמרחבים, ובעולם, אוכל לקום ולהגיד שלום לילדה היפה ולשמן עם הזקן הג'ינג'י ולאמא ופשוט ללכת משם. והם בטח יחשבו שעכשיו אני כבר אינני. כמה מעט אנשים יודעים. אז אני אחייך לי כשאני אעוף משם. ואזמזם לי את מילות השיר שאומר "ארסק שם את כולם, אני הכי טוב בעולם, אני קיים". אני דוקא יודע שהם עדיין שם, ועכשיו אני כבר יכול כמעט לתאר לעצמי מה הם עושים ממש עכשיו. כי עכשיו אני מכיר עוד קצת אנשים מהעולם.

ואחרי זה אני אטוס לי לאמריקה. מעל מרחבים ענקיים. ואף אחד לא יוכל לראות אותי, כי יש כאלה מרחבים ענקיים שאין אף אחד בסביבה ולא יכולים לראות אותך. אז אני אתפוס לי איזה חתיכה של ארץ רחבת ידיים, עם ירוק ועם חום ועם חיות וחרא של חיות, ואני אחליט שאני המלך של המקום. אמנם כל אחד חושב שהוא הבוס של המקום, אבל זה ממש לא משנה, כי הרי אף אחד לא שם, רק השטח עצמו. וכמו בגן, שהיינו משחקים בלהיות אבא ואמא, או שני אסקימוסים, או רופא ואחות, עכשיו אני אהיה מלך. רק שזה באמת. אני אוכל לעוף לי מעל הממלכה שלי ולראות את כל השטח, ואז לנפח את כל האויר בריאות, ואת כל הריאות באויר ולצעוק "אני המלך, אני המלך, אני המלך!". ואם אף אחד לא יכעס עליי, אז בטח אחרי זה אני אצעק "אני מלך העולם!! אני מלך העולם!!!". וזה יהיה נכון, אני באמת אהיה מלך העולם. למה לא? אם מישהו יגיד שלא, אז לא, אבל בינתיים זה אני. ואחרי שיימאס לי להיות מלך העולם (שזה דוקא כיף אבל גם זה יכול להמאס), אז אני בטח אנחת לי קצת. מספיק לראות הכל מלמעלה, הכל קטן וכל הגדול מונח לפניך. עכשיו אני אהיה קצת למטה. אני בעצמי קטן, וכל הגדול מסביבי. עכשיו אני כבר לא המלך, זה בטח מישהו אחר, אבל אני לא מכיר אותו. בטח כשאני הייתי מלך אף אחד לא ידע את זה, כי הייתי שמה למעלה. ואז אני אכנס למערה קטנה וחשוכה ואישן. ואני אחלום שאני עף בשמיים ואני שולט על ממלכה של כל העולם. שאני הקטן מלך העולם. אבל אני קטן וישן. איזה מין מלך זה? טוב זה רק חלום. ואחרי שאני אקום, אני אנסה להיזכר מה היה קודם ומה יהיה עכשיו, כמו כל פעם שאני מתעורר. אבל עכשיו כשאני אחשוב על מה שהיה, אני לא אזכור שהיה לי כיף להיות מלך, אני רק אזכור שהייתי מלך העולם, אבל אני לא אהיה בטוח אם זה היה באמת או רק בחלום. אז אני אתעלם מזה ואשכח את זה. ואז אני אחשוב על מה שיהיה עכשיו. ושום דבר לא יעלה לי בראש. ולא יתחשק לי שום דבר. ואז אני אחשוב שהכל זה סתם. מה אני בסך הכל עושה כאן? אני באמת לא יודע. אולי מישהו אחר יודע?
אז אני אדליק נר כדי שיהיה אור במערה שלי (פתאום היא כבר שלי...) ואני אסתכל מסביבי ואני אראה הרבה חיים שלא היו שם קודם. עטלפים וחרקים מכוערים שמתרוצצים כאילו הם ממש עסוקים. אבל מה יש להם לרוץ? הכל סתם, הכל חסר תועלת. הם סתם הולכים כי נדמה להם באותו רגע שזה הדבר הכי חשוב שיש, וזה מה שצריך לעשות, אבל בכלל אין דבר כזה חשוב. ואין שום דבר שצריך לעשות. כי בשביל מה בכלל? אולי כדי לא להגיע לאן שאני הגעתי. תראו אותי, יושב במערה אפלה באמריקה, מסתכל על חרקים ותוהה בשביל מה הכל קיים. בשביל מה אני קיים. אין לי מושג. אבל בטח אחרי כמה זמן, אם יעבור לי שגעון הסתמיות, אז אני אזכר שבאמת הייתי מלך העולם איזה זמן והיה לי כיף, ושאני מכיר אנשים בסקוטלנד, שאני יותר חכם מהם (וגם מהרבה אנשים אחרים). ואז אני אחשוב שאולי זה לא סתם, כי היה כיף. אבל עכשיו הכל נראה סתם. אולי בגלל שאני לא יודע לעוף בכלל.
יסאל בותכ

דומעה תליחתל

םיכשמהו תולחתה |  הריגמהמ  | ישארה דומעל | תוברת תצק

* םירצויל תורומש תויוכזה לכ *