איבגי אסי ראיתי בטלוויזיה את משה איבגי מדבר. הוא נראה נורא נחמד, ומבין, ודיבר חכם. החלטתי להתקשר אליו, ולדבר איתו. אבל הוא התחכם לי, חסם את המספר שלו ב - 441. אז החלטתי להתחכם לו בחזרה. הדפסתי הזמנה יפה שכתוב בה: "הנך מוזמן לערב הפתיחה של תאטרון 'הואדי', למען שיתוף פעולה ערבי- יהודי". וכתבתי מן כותרת יפה כזאת ברקע של העמוד: "לא צריך לבנות גשרים, אם אפשר לעבור בואדי". הטקס יתקיים באמפיתאטרון קיסריה ביום ... ידעתי שהוא לא יוכל לעמוד בזה. שלחתי את זה למשרד של הסוכן שלו. הגעתי למקום מוקדם, כדי לחכות לו, והתחבאתי בכניסה. ידעתי שהוא יראה שריק ויבין שאין כלום, אז אני צריך לתפוס אותו ברגע הנכון. הוא הגיע. כמו שחשבתי. וכשהוא ראה שאין אף אחד, והכל חשוך הוא הראה סימנים בולטים של חשד ונראה מעוצבן, אבל אז הוא פתאום שינה פנים, ונהיה חייכן. אני חושב שהוא "הבין" שעושים לו "חיים שכאלה". אז הוא המשיך ונכנס, ואני עקבתי אחריו. אחרי שהוא הגיע לבמה (אני חושב שהוא לא היה יכול להתאפק, כי כשמשה איבגי רואה במה...), יצאתי מהמחבוא והופעתי מאחוריו. "אהלן!", אמרתי לו. הוא הסתובב לכוון הקהל. "אהלן", אמר משה איבגי, ונראה די מבולבל. אחר כך נראה שהוא חזר קצת לעצמו ונזכר שבעצם הוא בא לטקס פתיחה, "תגיד לי, לא אמור להיות פה איזה פתיחה של תאטרון הואדי?" שאל. "אה, זה... כן ולא. אבל זה בסדר, הגעת למקום הנכון." "מה ז'תומרת?", שאל וחייך את חיוך איבגי המפורסם (המקווה לטוב). "ז'תומרת שאין כזה תאטרון, אני שלחתי לך את ההזמנה." "מה זה? מה אתה מסתלבט עלי, או משהו?" "לא. אני הזמנתי אותך לטקס שלא היה ולא נברא, ונראה לי שגם לא יהיה." "טוב, למה עשית את זה?" "כי אני במצב נפשי חרא..." "מה אתה רוצה ממני?" פלט. הציטוט רק עיצבן אותו... "רציתי לדבר איתך." "מה יש לך לדבר איתי, אני לא מכיר אותך בכלל." "אני... ראיתי אותך בטלויזיה לפני כמה שבועות, ודיברת ממש יפה, ורציתי לדבר איתך קצת." "אה..." "בכלל, חשבתי, אולי אתה רוצה להיות חבר שלי?" "חבר שלך? למה, אין לך חברים, שאתה מציק לשחקני קולנוע?" "לא, אין לי חברים, וחשבתי שאתה נראה לי ממש בחור בסדר... אז חשבתי אולי אנחנו יכולים לדבר קצת." "אני צריך ללכת." החמלה ניכרה בפניו של איבגי, אבל העלבון היה גדול יותר בינתיים. הוא פנה לכיוון היציאה והתחיל ללכת. "אני יודע מה אתה מרגיש עכשיו. בטח לא ויתרת על משהו חשוב כדי לבוא לכאן, אבל אתה מרגיש דפוק, אתה מרגיש שעבדו עליך, אז אתה לא רוצה להישאר. אז תשפיל אותי" "טוב מה, עכשיו תתחיל לעשות לי את כל הסרטים שלי?" "אם צריך." "טוב, תרקוד" אמר איבגי שסוף סוף שיתף פעולה. "אני לא רוקד, אבל אני אשיר." "לא, אני רוצה שתרקוד!", התעקש איבגי. "טוב, אני גם ארקוד וגם אשיר." כשעשיתי את הקטע של "Yesterday", איבגי חייך והתיישב על כסא בודד שהיה עזוב במקום. "טוב, קנית אותי, שיחקת אותה. מה אתה רוצה עכשיו?" "שב, תרגיש בבית, רוצה משהו לאכול? יש לי אוכל, וקפה, אולי אתה רוצה?" "קפה חם? תביא קפה." מזגתי לשנינו קפה. ואיבגי שתה. "טוב, עכשיו דבר" אמר איבגי, שאמנם התרצה והחליט שאני לא מזיק, אבל הרבה סבלנות לא היתה לו. "אני לבד." "נו?" "מה נו? אני לבד, כל החיים שלי לבד. אין לי חברים, אין לי חברה. יותר גרוע מההוא מחולה אהבה בשיכון ג'." "אז אני לא מבין, אז מה אתה רוצה שאני אעשה בעניין?" "שתהיה חבר שלי" "טוב, אז אני חבר שלך,עכשיו אני יכול ללכת?" נראה לי שהוא קצת התחרט שהוא משתף פעולה. "תראה איבגי, אני מצטער. לא התכוונתי לשגע אותך, ולא לעצבן אותך. אני באמת רוצה להיות חבר שלך. אני לא יודע איך מוצאים חברים. אף פעם לא מצאתי. אולי מזמן, כשהייתי קטן, אבל מאז הם הלכו, ובמקום להתחלף, כמו אצל כולם, הם פשוט הלכו. כי אני לא יודע איך מוצאים חברים חדשים. אבל תראה, אני בן אדם רגיל, לא?" "מה זה רגיל..." "איך פוגשים חברים חדשים?" "לא יודע... פוגשים." "אז זהו, שאני לא 'פוגש'. וכשראיתי אותך בטלוויזיה, וחשבתי שהיינו יכולים להיות חברים, אני ואתה, גם חשבתי שאיך נהיה חברים אם בחיים לא נפגש?" "אז עכשיו נפגשנו" "כן" "ואתה רוצה סתם שנתחיל לדבר? סטייל 'בלינד דייט'?" "יש לי כאן כמה סיפורים שכתבתי, אז אם אתה רוצה לקרוא, תוכל להכיר אותי קצת" "מה, אתה סופר?" "לא ממש, אבל כותב. אם הייתי מדבר עם עצמי בקול רם, היו אומרים שאני משוגע. אז אני כותב. ואם כבר אני כותב, אז שיהיה משהו שאחרים גם יכולים לקרוא, אם פעם יהיה מי שיקרא." "טוב, תראה, נקרא". איבגי קרא אותם אחד אחד. הוא חייך מדי פעם, התכנס בעצמו מדי פעם, שינה תנוחה, וכל פעם שגמר לקרוא סיפור הסתכל עליי במין מבט חודר כזה, בזמן שהחליף את הדפים. אני פשוט עמדתי שם וחיכיתי. משה איבגי קורא את הסיפורים שלי. "שמע, אני אגיד לך את האמת", אמר איבגי כשגמר לקרוא את הסיפור האחרון שהדפסתי לו, "יש כאן כמה סיפורים ממש טובים. חלק עוד צריכים קצת עבודה, אבל יש כאן חלק ממש ממש טובים." אני קצת התכווצתי, זאת חתיכת מחמאה, כשזה בא מאחד כזה. המבט שלי היה תקוע ברצפה, וניסיתי להוציא תודה. "תודה..." "אין בעד מה," אמר איבגי, והחזיר לי את הדפים. "זה מה שמחזיק אותי, אפשר להגיד." עדיין מביט ברצפה. "חשבת פעם לעשות עם זה משהו? נגיד להוציא ספר או לכתוב בעיתון?" "חשבתי, אבל לא יודע. אם יצא יום אחד, אז יצא. זה לא העיקר." "וואללה." אמר איבגי, ואז הוסיף, "אתה יודע, כשהייתי קטן הייתי כותב כל מיני דברים. גם שירים. אתה לא כותב שירים, אה?" "לא" "לא משנה. תעשה מה שבא לך טבעי, זה הולך לך טוב." "תודה...". היתה שתיקה קצרה ובריאה, שמלמדת ששני אנשים שואפים לנהל כאן שיחה, והחלטתי לשבור אותה. "מה היית כותב כשהיית כותב?" "כל מיני. האמת היה לי קטע חזק של סיפורי סקס, היתה תקופה שהייתי כותב כל מיני כאלה סיפורי סקס, כמו בפלייבוי - הוא הולך לנמל, פוגש בחורה, הם עולים ליאכטה של איזה עשיר, מזדיינים לו ביאכטה... כאלה דברים." "חבל שלא עשית מזה סרט..." "כן, חבל באמת..." אמר איבגי בחיוך. "תגיד, אתה חושב שאתה בן אדם רגיל?" שאלתי. "מאיזה בחינה?" "מבחינת הרגילות". "מה זה רגיל? אף אחד לא רגיל." "איך יכול להיות, חייב להיות מישהו רגיל, אחרת מה זה רגיל?" "כל אחד שונה קצת ממה שהיית מצפה. למה, אתה חושב שאני רגיל?" "בשבילי רגיל זה אחד שיכול להרגיש שייך בכל מיני מקומות, שאני מרגיש לא שייך. אחד שהשוני בו לא הופך אותו למשהו מבחוץ, אלא מכניס אותו יותר פנימה. אז לפי זה, אני חושב שאתה רגיל, במובן הטוב של המלה." "אני מאד מודה לך, אבל עם כל הכבוד, אתה בכלל לא מכיר אותי. ועל סמך מה אתה קובע את זה? על סמך הסרטים שראית? אני שחקן. בכל סרט אני משהו אחר. ובמציאות אני משהו אחר." "ברור, אבל אתה יודע..." "שיהיה. אז אני רגיל. אני מרכז הקונצנזוס. אני הישראלי הממוצע. זה אני." "אז אני לא. ואין לי חברים. והחיים שלי לא זורמים כמו של מישהו רגיל. משהו אצלי שונה." "יש כל מיני שונה. וזה לאו דוקא שלילי, אתה יודע." "בטח שאני יודע, אבל בכל זאת, אין לי עם מי לדבר." הסתובבתי לכוון היציאה, והתחלתי ללכת, בראש מוטה קצת לרצפה. הליכה איטית, אבל נחושה. אני יודע שאיבגי הסתכל עלי מרחוק, וקיווה שאני יוצא מהחיים שלו לתמיד. ואני כבר הבנתי שאתה לא יכול להכריח את משה איבגי להיות חבר שלך. יש דברים שהמקריות יפה להם. הגעתי הביתה, וכתבתי סיפור קצרצר. קראתי לו "שונה זה לאו דוקא שלילי, אבל לבד, זה דוקא שלילי". כתוב לאסי לתחילת העמוד